כבר כשדיברנו בטלפון היא דיברה בשקט. אני שנה וחצי אחרי לידה ומשהו "לא עובד" לי: אני לא רוצה שנהיה ביחד ויחסי אישות לא מעניינים אותי יותר. ככה התחלנו. שעה של יעוץ בספה האפורה היא הקדימה. מאורגנת, מפוקסת כזו. הצעתי לה את הספה האפורה והיא התיישבה על הקצה. היא מספרת על זוגיות
אוי איך רזית! היא אומרת לה. איך את יפה. אני אומרת לה. נראית מצוין. תפסיקי לערבב את הסדנאות שלך בכל מקום היא אומרת לי. זה בסדר לומר איך רזית. וההיא, מושא המחמאות, צוחקת. את הכי יפה כשנוח לך. היא ממלמלת. בדיוק. אני אומרת ונכנסת. עוד 5 דקות השופר ישמע. צריך
מיניות ודת: לפעמים הרגשתי כאילו מישהו שואב את כל האוויר בכיתה התל אביבית של המחנכים למיניות בריאה. ככה זה כשמחברים שני נושאים נפיצים. נוצרים הרבה דיונים רגישים ומאתגרים. חשוב לציין שרוב הזמן היינו מסונכרנים, התרגלנו אחד לשני, הייתה סובלנות, וכולם גם למדו להכיר את המילה יחסי אישות 😉 ויחד עם
חוזרת מירושלים. מפגש שלישי. מרוגשת. הקדמה: לא הייתי נראית לה. אני צעירה מדי, מתלהבת מדי ומה אני בכלל יכולה ללמד אותה על מיניות. היא בת 65, בדיוק סיימה פרק א' ארוך ומתיש ואני בכלל הגעתי עם סניקרס. זה מה שהיא באה לומר לי בסוף המפגש הראשון. אה. ואני בטח מהבני
אז איך נראה אושר? כמו עשרות טקסים קבועים, מחשבות חיוביות ופעולות שגורמות לנו לטוב בלב. ביום חמישי בערב בחודש אייר (מאי בלעז 🙂 ) העליתי פוסט על משמעות האושר ואיך לומדים להיות מאושר. בסיום הפוסט ביקשתי עצות שעובדות באמת, על איך להיות יותר מאושרים בחיים ותרמתי קצת משלי. התוצאה היתה
טוב. זה מגניב לגמרי. מכירות את השאלה איך משמרים תשוקה לאורך זמן? והאמונה הרווחת שככל שמשך הנישואים עולה אז התשוקה פוחתת? יעני האהבה מתייצבת, החברות מתגברת אבל התשוקה פוחתת? זה נשמע הגיוני נכון? האמת שיש בזה המון היגיון. המסתורין יורד, הכל צפוי ומה עוד יכול כבר לרגש אותנו? הכל כבר
את בטוחה שאת רוצה לפרסם את זה? חופרת לעצמי. משתכנעת שכן. תראו גם בסוף למה. מעלה את הפוסט שנכתב בדם ודמעות כבר לפני חודשיים אבל שלשום קיבל מימד אחר. הנה, התחלתי. אז ככה, מה עובר עלי כל פעם שנגמרת סדנה? בואי נתחיל מההתחלה. הי, אני גילי. ובשנה האחרונה עשיתי וואחד
החתונה שלנו. 14 שנים פחות. 13 קילו יותר. 13 קילו שעליתי בשלושה וחצי חודשים: מהאירוסין לחתונה. שואלים אותי לפעמים אם אני יודעת מה זה להתמודד עם דימוי גוף מעפן. את רצה הרי, ואוכלת חלבונים. את בכלל יודעת מה זה להתמודד? אז זהו שכן. מהדיאטה הראשונה שלי בגיל עשר אצל אביבה
אמצעי מניעה זה תמיד סוג של פשרה: בין נוחות לספונטניות, בין טבע למדע. וזה המקום של כל אחת לבחון מהן הפשרות שהיא מוכנה לקחת ומהן לא. אין כזה דבר בעולם "אמצעי מניעה אחד שיתאים לכולן". זה כ"כ אישי. לכל אחת אופי אחר, רצון אחר, רקע רפואי שונה ודרישות אחרות. כל
אתמול היה יום מטורף. כזה שכול כולו אחרים. לא היה לי בו אפילו רגע לעצמי: ריפוי בעיסוק לקטנה, מסיבת יומולדת לחברה מיוחדת, רופא עיניים לגדול, הקפצות חוגים, "קופצים" לצורף, חוזרים ללמוד בהנדסה עם האמצעי לשלוש שעות, החמות באמצע היתה זקוקה לעצה כלשהי עם מצגת עסקית ואז חברה מהממת נוספת נרשמה