מיניות ודת: לפעמים הרגשתי כאילו מישהו שואב את כל האוויר בכיתה התל אביבית של המחנכים למיניות בריאה. ככה זה כשמחברים שני נושאים נפיצים. נוצרים הרבה דיונים רגישים ומאתגרים.
חשוב לציין שרוב הזמן היינו מסונכרנים, התרגלנו אחד לשני, הייתה סובלנות, וכולם גם למדו להכיר את המילה יחסי אישות 😉 ויחד עם זאת לא תמיד היה קל להיות בתפקיד המייצגת המגזרית, אבל בתור היחידה בכיתה שחובשת פאה, נכנסתי למשבצת הזו בעל כרחי.
ובמגזר, כמו בכל מקום, יש דברים טובים יותר ודברים טובים פחות וניסיתי להלך בין הטיפות ולהציג גם את האזורים היפים, כי הפחות מוצלחים כבר נצפו בעיתונות ובכלל בתקשורת.
ואני חושבת שניסיתי. לא תמיד בהצלחה וגם לא תמיד היו לי את המילים הנכונות.
לפעמים היו שיעורים בהם נשמתי, כאבתי, וחשבתי ארבע פעמים לפני שהגבתי (השיעור של זרע קודש היה לי קשה ביותר. קישור לסרט למטה). לפעמים נתקלתי בסטראוטיפים (שגם אני לא חסינה מהם) ולפעמים השאלות של הקבוצה עימתו אותי עם דברים שהייתי צריכה לחזור ולבדוק.
בסופו של דבר, השנה הזו חיזקה אותי – גם מבחינה אמונית. המון ספרים נקראו, גמרות נפתחו והבנתי עוד יותר מתמיד במה אני מאמינה ועל מה מושתתות העמדות שלי. וניסיתי קצת מכל זה להעביר לקבוצה, אולי לגשר על הפער. וגם הם ניסו איתי ונראה לי שדי הצלחנו.
במפגש המסכם כל אחד איחל משהו לקבוצה. אני איחלתי שנראה כל אחד ואחת לא כמגזר, לא כהכללה, אלא כאנשים. שנזכה לראות איש את לב חברו ואישה את לב חברתה.
ויום אחרי שי (מהקבוצה) שלח לי את הוואטאפ הזה:
וזהו. היה לי אושר.
ולסיום שיר כ"כ קשור:
וכמובטח – קישור לסרט זרע קודש:
גילי,
כרגיל, פוסט מרגש. נראה לי שאת רגילה להיות הדמות המייצגת ואת עושה את זה בהצלחה רבה! משהו בהודעה ששי כתב לך ממש נגע בי
מה היה קשה לך בסרט הזה?
היו שם כמה דברים אם אני זוכרת נכון:
נתחיל בשיפוטיות שהיתה בחדר, התגובות, הצחקוקים. לא היה לי קל עם זה. לפעמים גם כשאת מאמינה לגמרי בצדקת הדרך שלך, לשבת מול 15 איש שפחות 'זורמים' עם זה – זה לא נעים.
הדבר השני זו ההתמודדות. לא קל להיות אדם חרדי. מי שיגיד אחרת – אני מצדיעה לו. יש סייגים, יש התמודדויות. אני מאמינה בדרך ונהנית ממנה אבל לפעמים זה לא פשוט לי. ולראות שם את ההתמודדות שלו עם הקשיים האלו, וההעברה לילדים, החזיר אותי להתמודדות שלי או יותר נכון – שיקף אותה .
פעם לא רציתי לייצג אף אחד. אז מה אם אני דתי ואחרים לא. אני מייצג רק את עצמי, לא מעוניין להיות נציג מגזר, לא להזדקק למערכי הסברה, נתונים וטיעונים. לא לנסות לשכנע בלהט. גם לי יש שאלות ומורכבויות, ודיון שכזה לא מכיל אותן.
אחרי זה חשבתי שזה לא העיקר, מספיק שאני מייצג את זה שיש דתיים, מאמינים, נורמליים. לעשות נורמליזציה של הקיטוב ולאפשר לאחרים להכיר זה חשוב בפני עצמו.
אחרי זה היו מקרים שבהם הוזמנתי לשאת דברים וגם מקרים שבהם לא יכולתי לשתוק וגם מקרים שבהם שתקתי, כי ב שביל מה.
אין לי תשובה אחת, אבל ברור לי שהקרבה ודו השיח הם העיקר, גם במקומות הקשים, בהם ישנה אי הסכמה אינהרנטית ועמוקה.
שיהיה לנו בהצלחה עם זה.