להתמודד ביחד. ולבד.

להתמודד ביחד. ולבד.

זה פוסט שהתחיל בלי הרבה תכנון ומחשבה. רק מילים שזרקתי. מילים שהיגיעו מרגשות שצפו בי פעם.

על התמודדות לבד בחיי אישות. על לנסות להבין בתוך המרחב המיני הזה אם אני נורמלית.

על האם כולן מזייפות. תרתי משמע. ולי. לי מרגיש עם הגוף שלי לבד.

lonely
Photo by: Jean Gerber

חפרתי המון על הנאה ומיניות. באינטרנט ובספרים. בהרצאות ועם אנשי מקצוע. וניסיתי להבין ולדעת. אבל לא היה לי עם מי לדבר ולחלוק את מה שבלב. את מי לשאול אם זה בסדר. אם ככה זה מרגיש.

ובכל השנים האלה, כששוחחנו המון בינינו, (בן זוגי ואני), לא ממש הבנו מה כבר יכול להיות. אולי, אולי התגנבה לה המחשבה, אני פשוט נולדתי שונה. אולי ככה זה כולן. אבל זה לא הגיוני! הייתי אומרת לעצמי. אבל אולי כן? וככה, עברה לה תקופה לא פשוטה ודי מורכבת.

שתבינו, הכל חוץ מזה היה מושלם. ומה אני כזו קטנונית. זה לא שסבלתי. ולגמרי נהניתי. מהחום ומהקרבה. מהאינטימיות. אבל איכשהו ידעתי שיש איזה משהו שעוד לא חוויתי והרגשתי.

אני זוכרת את היום שבו נפל לי האסימון. את השוק של ההבנה. את המודעות. את האושר. את החוויה. וכן, גם את הכעס. שלא היה לי את מי לשאול. שלא הייתה לי אף אחת שיכולתי להתייעץ איתה. אף אחת שתגיד לי – כן, הכל בסדר. זה רק כמה דברים שאת צריכה לדעת, ולגעת וללמוד.

בכלל, כל הרצון הזו לחלוק התחיל כשגיליתי שיש עוד נשים כמוני. שכל אחת מתמודדת בעצמה עם המחשבות והרגשות ועם הלבד הזה שאין את מי לשתף. כי מה כבר יגידו. ומה יחשבו. והכל בסדר. זה רק משהו ממש קטן שמפריע. ואולי אני סתם קטנונית. ומספיק כבר לרצות כל היום לשפר וכולם מסתדרים לבד. מכירות? כן. אני מניחה.

ואני רוצה לחבק. ולומר שלפעמים מה שעוזר זו שיחה. ולפעמים זה השיתוף או בכלל לדעת שיש עוד כמה נשים נפלאות שמרגישות כמוך. כשאנחנו נפגשות בסדנאות, כשאנחנו מייצרות את מעגל הנשים השווה שלנו, וכשאני רואה את הניצוץ הזה בעיניים שאומר שלעוד מישהי זה מרגיש ככה והיא מבינה שיהיה בסדר.

ואז אני מבינה שאני ממשיכה בפרויקט שלי  – של כולנו. לייעץ, להדריך, להמשיך עם המעגלים כדי שלכל אחת יהיה מקום בטוח להיות בו. היא לא חייבת לדבר ולחלוק. אבל היא תרגיש שהיא בסדר, כמו כולן. 

בדיוק כמו הבלוג הזה – שמייצר את המקום להרגיש בו טוב. לקבל חיבוק וירטואלי ולשמוע שיש מי שרוצה לעזור. ושזה בסדר להתמודד. ושיש כלים. ושכמעט כולן כמוך. והכל פתיר. ולכל דבר יש דרך ושביל. ואיזה קשת יפה שם בסוף.


תגובה אחת

  1. Adi Stein הגב

    גילי, שאפו על פתיחת הנושא הרגיש הזה. תצליחי!

השארת תגובה