אוהבים אותך את המפגש הראשון עם צמד המילים "אוהבים אותך" קשה לי לשכוח. הסתכלתי על הנשים וצחקתי איתן. בטח אפילו רשמתי על זה פוסט, על כל האהבה הלא ממומשת הזו. זה היה באחד המפגשים של "רטורנו" וגיליתי שאחרי כל שיתוף, או משהו לא פשוט לעיכול, שאר הנשים אומרות – אוהבים
כינויים לבנים שלי יש כל מיני כינויים – הרבה פעמים זה "המתבגר" ו"הסנדויץ". זה לא בנוכחותם אלא כשאני מדברת עם חברות או כותבת. "המתבגר" זה בעיקר כדי להזכיר לעצמי שלמרות שהוא גבוה ממני בראש ועוזר לי להוריד כלים מהארון הגבוה וסוחב את הקניות – שתי שקיות בכל יד (!), הוא
היה בוקר אחד שבו החלטתי לכתוב לליאור. מי זה ליאור? ליאור בשבילי זו התגשמות של חלום. ליאור בשבילי הוא איש עם לב ענק, יכולת מטאורית של הגשמת חלומות ורגליים על הקרקע, והוא בעיקר עוזר לאנשים אחרים להגשים את החלום שלהם. (במקביל למיליארד דברים נוספים שהוא עושה).לא פלא שבשבילי הוא טופ
מה הקשר בין וגיניסמוס לנשיקה? יצא לי לשמוע הרצאה על "מחלות וכאב" אצל נשים, ווגיניסמוס הוזכרה שם. מה הוא עומד לחדש לי, תהיתי. והרי כבר כתבתי על הנושא הזה (כאבים ביחסי אישות) בכמה פוסטים קודמים (פה ופה) . אז החידוש היה שוגניסמוס, שאנחנו כבר יודעות שהוא קורה לרוב ממשהו נפשי,
לפעמים אני מנסה לחשוב איך מחברים אנשים ומה זה חיבורים. הדבק הזה שגורם שלא יפרדו. אולי אנשים הם כמו חלקים של פאזל? שבשביל שיצא חיבור טוב הם צריכים לצאת מאותו המפעל ומאותה שכבת הייצור ושיהיו עליהם חלקים שונים של ציור אחד שלם, ורק ככה הם יוכלו להתחבר בצורה מוחלטת ולהשלים אחד
זה בעצם פוסט שהיה מתבקש שאכתוב בפייסבוק. כזה אחד שהוא ויראלי, שעובר מיד ליד עם הרבה חשיפה, אבל אני מעדיפה לכתוב את זה כאן, כי מרגיש לי שיצרנו כאן יחד מרחב מוגן – מרחב שמיועד לנושא מקודש ושמור, מרחב שנועד לנו הנשים לתהות ולשאול, מקום שנועד עבורינו להעז ולהתפתח. ואני
הרהורים של שישי זוגי יום שישי הוא תמיד יום של בית קפה (בלי קפה, כי נגמלתי), לחם שווה וארוחת בוקר. זה יום של שקט, מישהו אחר ממלצר, מגיש, שוטף כלים וחותך סלט. שעה של ניידים בצד ושיחה. וגם אם אין הרבה על מה לשוחח אז אוכלים בשקט של הביחד. זה זמן זוגי
האמת שכל מה שרציתי היה חיבוק ואם אפשר גם מילה טובה ומה שיצא זה שהסתובבתי כעוסה ועצובה יומיים שלמים ויצאו לי מהפה משפטים מעצבנים ובכלל לא קשורים למה שהלב שלי רצה לומר וחילקתי הוראות בטון כעוס ושקט. סך הכל הייתי לחוצה מאיזה בדיקה ולא הצלחתי לומר את זה בטון שפוי. רק
אמא, מה זה וסת? אנחנו יושבים שנינו וקוראים. חול המועד, אמצע היום, נהנים מאתנחתא רגועה של חול המועד בלי שום לחץ "לעשות משהו". ואז, פתאום בן ה-12 שבעצם עוד חודש יש לו בר מצווה שואל אותי – אמא, מה זה וסת? ואני לרגע מתבלבלת, ושואלת אותו למה זה קשור, והוא
לא יודעת למה המשפט הזה נתקע לי בראש כל השבת, אולי כי כבר הרגשתי את הסתיו וקצת הרגשתי שהתקופה הנאחסית (נאחס זה עם כ' או ח'?) מתחילה לעזוב ואז פתאום היו לי כמה רגעים מבאסים השבוע שלא הבנתי מאיפה הם היגיעו. בעיקר זה נובע מחוסר בהירות מוזר לגבי השנה החדשה,