כל הפוסטים במתבגרים ומתבגרות ואיך ילדים מגיעים לעולם?

כינויים לבנים שלי יש כל מיני כינויים – הרבה פעמים זה "המתבגר" ו"הסנדויץ". זה לא בנוכחותם אלא כשאני מדברת עם חברות או כותבת. "המתבגר" זה בעיקר כדי להזכיר לעצמי שלמרות שהוא גבוה ממני בראש ועוזר לי להוריד כלים מהארון הגבוה וסוחב את הקניות – שתי שקיות בכל יד (!), הוא

אמא, מה זה וסת? אנחנו יושבים שנינו וקוראים. חול המועד, אמצע היום, נהנים מאתנחתא רגועה של חול המועד בלי שום לחץ "לעשות משהו". ואז, פתאום בן ה-12 שבעצם עוד חודש יש לו בר מצווה שואל אותי – אמא, מה זה וסת? ואני לרגע מתבלבלת, ושואלת אותו למה זה קשור, והוא

האמת שאני לא יודעת לחנך.  הגעתי למסקנה הזו באמצעו הבוער של אוגוסט. אני לא דמות חינוך, הלוואי והיה לי יותר מזה, יותר ממשהו, מדמות כזו נשגבת של חינוך, ממחנך נערץ, מאמא אימהית, אכפתית, כזו שנמצאת שם עבורם תמיד, זו שיש לה את המילים הנכונות והמשפטים שזוכרים, זו שלא יאשימו על

לחבק מתבגר (על חיבוקים בכל גיל) – ווארצלב פולין, קריר בחוץ. מופע אור קולי. אנחנו מכורבלים על ספסל כמה שעות לפני הטיסה חזרה הביתה. בראש רץ לו פוסט סיום מאושר ופתאום הבכור חוטף מכה. מכה? בוקס בעין. סה"כ ילד הסנדויץ שינה מיקום ואיכשהו זה קרה. הוא לא התכוון כלל.הבכור כ"כ

הפוסט מוקדש לא', אמא לנערה מתבגרת בת 17 בבית. היא עוד רגע בשידוכים והן עדיין לא דיברו על איך מגיעים ילדים לעולם. דיברנו על זה שבוע שעבר והבטחתי לה שאכתוב פוסט. אז מה עושים? אבל למה לשוחח? היא כבר גדולה… הבת של א' כבר גדולה. גיל 17 זה גיל בהחלט