בזמן האחרון אני בהרהורי טבילה. מחשבות שמנסות להסביר את היום, את הרגע.
מהו מקווה עבורי? מה המשמעות? מה זו הטומאה הזו ואיך היא שייכת אלי?
זכורות לי שנים שכל הנושא עורר בי רתיעה ואפילו קצת כעס.
עד שחפרתי ולמדתי. ואני אומרת מראש: לא חייבים להבין את המשמעות, לא חייבים לחפור. לי קל יותר כשאני מוצאת עומק וסמליות במה שאני עושה. ויכול להיות שלא תתחברנה – וגם זה בסדר.
יום של מקווה זה לחחחץץץץץ
אני יכולה לכתוב טקסטים שלמים על האגדות של מדריכות הכלה שמתארות את היום הזה. יום של חלום, ספא מפנק, יום של התעלות, כשבפועל כל מה שיש לך בראש זה לתקתק מיליון משימות *בנוסף* למשימות שיש לך באותו יום עם איזה דד ליין מטורף שמתחיל ונגמר במילים שקיעה, וגם ככה את מרגישה שוקעתתתתת.
המרוץ מסתיים רק כשהבלנית מכריזה מעל ראשך את המילים: "ככככששששר, טבלת כדין ואת טהורה" במנגינה הזו שמתנגנת עכשיו לכל אחת בראש 🙂
אז למה?
למה הבטיחו לנו גן של ורדים?ולאן הספא הזה נעלם?
שמעתי פעם שכמו שבערב שבת השטן מקטרג, ככה זה ביום של מקווה. הכל ילך "פארש" באותו יום, ומה שצריך להשתבש – ישתבש.
זה ממש קל להבין את זה. כשאנחנו בלחץ – הכל נלחץ סביבינו. הכל מגיב לקריזה ולעצבים שאנחנו מקרינות וכל הבית מרגיש את זה.
אז איך עוצרים את המרוץ?
אני טמאה??
חלק מהמורכבות של היום הזה היא עם עניין הטומאה.
אני טמאה? מה טמא בי? והתחושות הן קשות. אז מה שהתחדש לי (בעקבות קריאה בספר "מרחק נגיעה") זה שענין הטומאה ביהדות קשור להעדר חיים. וככל שההעדר החיים גדול יותר – כך דרגת הטומאה גדלה.
מה פה העדר חיים?
סיימנו מחזוריות בה היה פוטנציאל לחיים – ביצית שלא הופרתה, כלומר העדר חיים, וכדי לסמן את המעבר הזה מהעדר חיים לחיים, טובלים במי גשמים.
מי גשמים הם סימן לשפע, מים "בראשיתיים" שלא נגעה בהם יד אדם. מים הם סימן לחיים.
עובר שעטוף במים, מצב ראשוני, חיות בתחילתה, גם התנוחה עצמה של הטבילה היא כריעה כזו – כשל עובר.
יש במקווה הרגשה של כמיהה למצב ראשוני, התחלתי, פוטנציאל למשהו חדש.
בכל מפגש שכזה טמונה היכולת והתקווה לחיים חדשים – עובר או חיים זוגיים.
מפגש חדש.
לקח לי הרבה זמן להבין שלא עשיתי דבר רע, ואני לא טובלת "בשבילו".
העדר החיים הוא מה שגרם לטומאה ועכשיו נכנס מחזור חדש עם פוטנציאל ליצירה.
אשה היא "יצור" קסום, מקיימת מחזורים מלאים בקרבה, חיים ומוות ברחמה.
יום של חשבון נפש
חוץ מזה יש עוד משהו קטן.
הרגע הזה שאני במים הוא רגע של ניקיון מחשבות.
כל חודש אני לוקחת לי דבר אחד שאותו אני רוצה להשאיר מאחורי. במים.
אחרי שהבלנית יוצאת אני תמיד נשארת במים, בשקט שלי, וחושבת על מה הייתי רוצה להשאיר פה, מה המים יכילו.
זה הטקס הפרטי שלי. כך, כשאני ללא מחיצות, ללא עטיפות. רואה לתוכי.
אחרי שאני משאירה מאחורי את הקושי, אני גם מבקשת להתמלא בשפע.
אני מרגישה חיבור מיוחד וזמן קדוש לתחינות ובקשות.
זה לוקח בדיוק דקה ואז אני יוצאת.
הטקס הזה הוא מה שמחבר אותי אישית.
לא ההבטחה הקסומה של המדריכת כלות ליום הספא שמעולם לא מומש 🙂
תמצאו לכן מה שיחבר אתכן.
יש כל מיני ספרים שמדברים על כך.
יש את הפרקים ב"מרחק, נגיעה", יש את טובלות במילים (משם לקחתי את הרעיון של טקס חודשי) ויש את מניפת הטהרה. חפשו לכן את המשמעות שלכן ליום הזה.
אממ. זה לא זה.
ועוד משהו, בקטנה אם כבר פתחנו את הלב.
לזו ששום דבר ממה שכתבתי לא דיבר אליה 🙂 אולי זה לא המקווה? אולי מה שמכניס אותך ללחץ זה החיבור ביניכם? האיחוד מחדש והקרבה? אולי שם משהו מרגיש פחות טוב ואז זה מקרין על כל היום הזה?
ואז זה הגיוני שזה נופל על המקווה. כי לא נעים "להפיל" את זה על הסיבה האמיתית.
אבל זה כבר לפוסט אחר 🙂 או לשלל הפוסטים שמפוזרים פה בבלוג.
ומשהו אחרון. בעצם בקשה.
אם יש לך משהו שאת רוצה לתרום לכולנו בהקשר למקווה – אשמח.
כל דבר שגרם לך להתחבר ויוכל לעזור לנשים אחרות. אנונימי, עם קרדיט. מה שבא לך. מן השמיים תבורכי 🙂
פוסט חשוב. נראה לי שיש עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל אחכה בסבלנות ש"יבוא" לך…
שנים רבות היה לי המקווה לעול כבד ושנוא.
חיפשתי משהו שיקל עליי ושיעזור לנו לעבור את היום הזה יותר בקלות, נפשית בעיקר.
כאשר קראתי על הזכויות של הטבילה, על שהוריי בכל הדורות וכל הצדיקים והאבות והאמהות מלווים אותי במשך 24 שעות מהטבילה ועל כך שבכל היממה הזו אני כל כך קדושה ומסוגלת ותפילותיי מתקבלות וכו' וכו' – נקודת המבט שלי השתנתה.
לצערי לפעמים אני לא זוכרת להיות מחוברת כל היממה ולצערי לפעמים אני לא מסוגלת לעשות זאת בגין החיים השוטפים, אבל הידיעה הזו והמחשבה על כך עוזרות לי להתארגן יותר בקלות רגשית ומתוך תחושה של התעלות ושל הנאה.
ולמרות זאת השטן מחפש את שלו ביום הזה, וכמו שנזהרים ממנו בערב שבת כך צריך להיזהר ממנו ביום זה.
ושוב, תודה לך