חוזרת מירושלים. מפגש שלישי. מרוגשת.
הקדמה: לא הייתי נראית לה. אני צעירה מדי, מתלהבת מדי ומה אני בכלל יכולה ללמד אותה על מיניות. היא בת 65, בדיוק סיימה פרק א' ארוך ומתיש ואני בכלל הגעתי עם סניקרס. זה מה שהיא באה לומר לי בסוף המפגש הראשון. אה. ואני בטח מהבני ברקים האלה שגרים ליד השלישות. צדקה. מה יש לומר.
היום היא נכנסה בדלת, עם עיניים בורקות וקודם כל מחבקת. אחרי החיבוק היא אומרת לי: "עם כמה שאת ילדה, למדתי ממך משהו, הבנתי שמיניות זו אנרגיה והיום אני פותחת את הבית לערב תהילים. את יודעת מה זה בשבילי לפתוח את הבית? לתלות מודעות על עצים ברחוב? את יודעת מה זה בשבילי לעשות משהו חדש? להחשף, לפרסם? שכולם ידעו ויגיעו? אבל יש בי חיו•ת וביחד ננצח"
ואני מאושרת. מחבקת אותה בחזרה.
"ואם אף אחת לא תבוא?" היא שואלת
"יהיה בסדר. באמת. מקסימום תהיי את והקב"ה. תקראו תהילים ביחד."
עכשיו אני בבית. קראתי תהילים ומקווה ככ שהיגיעו נשים, שהיה בסדר. ומודה על הזכות לגעת בלב ולפתוח אותו קצת. סדק קטן. תובנה חדשה. מודה.
#אישותונשיותבירושלים
#ועל ניסיך שבכל יום
