מישהי חמודה סיפרה לי שהבת שלה הרגישה רע עם המראה שלה. היא קיטרה שיש לה רגליים שמנות.

והבת שלה היתה בת שבע. שבע. הילדה בקושי מכירה עולם אבל היא כבר לא מרוצה מהמראה שלה. אז שאלתי את אמא שלה את שאלת "המראה".

ושאלת המראה שואלת: האם את עומדת מול המראה לפני שאת יוצאת מהבית ומפטירה לעצמך כמה מצבך קשה? האם את זורקת על עצמך הערות כמו: הירכיים שלי, הידיים, האגן, הזרועות (מחקי את המיותר או הוסיפי לפי הצורך 🙂 )

צחוק צחוק אבל ברצינות, הילדות שלנו קולטות את זה. עכשיו, עזובנה את הילדות, התדר שלכן קולט את זה. אתן, הגוף, הלב.

גם שזה בצחוק, גם שזו רק מחשבה, משהו בתוכך מאמין לזה, ולכן את צריכה לבצע את התרגיל ההפוך כדי להתחיל לשרש ולעקור את אותן המחשבות. 

והפעולה היומית היא לעמוד מול המראה ולהתבונן. 

עומדת חשופה, ומביטה. חשופה. 

מבקשת לשאול את עצמך מה את רואה שם.

בשקט, רק את והגוף שלך.

כל יום.

כל יום. 

זה לא קל בהתחלה. 

לעמוד חשופה מול עצמך. בלי שום דבר שיסתיר ויטשטש. בלי איזה בגד שמכניס, גרביון שדוחף ומשהו שיחזיק. והפחדים והמחשבות עולים ותני להם לעלות, תני להם שם ומקום. את יכולה. 

לאט לאט, כעבור כמה זמן תראי שזה נהיה קל יותר.

את לא צריכה לאהוב כל מה שאת רואה. זה בסדר, אבל תנסי להעריך את הגוף הזה שעבר כמה דברים בחייו. אולי הוא סחב ילדים והביא נשמות טהורות לעולם, אולי הוא עבר טיפולים שאפשרו את זה, ואולי הוא פשוט הוא. עם כל טיפת וגרם שומן (או שלא) שנמצא שם במקום המיוחד שלו. אני בטוחה שיש גם דברים שאת אוהבת בעצמך. תני להם מקום. תסתכלי, תמצאי את הזוית שנכונה לך ושאת אוהבת. 

כן, זה לוקח כמה דקות וזו השקעה וריפוי לגוף שלנו – ההתבוננות הזו.

קחי לך גם זמן מקלחת.

בזמן הזה שאת מסתבנת, קחי לך כמה דקות, סבני איבר איבר, ותודי. 

לדוגמה: לטפי את הבטן, הודי לה על מה עשתה עבורך, על הילדים, על השומן, על האכילה הרגשית שהיא סוחבת לפעמים, על האוכל הנעים שהיא אוגרת, על המגע שלה.

הידיים שלך, הרגליים, הירכיים, החזה, הצוואר. כל מה ששלך. כל מה שאת אוהבת יותר או פחות. כל מה שבגוף המופלא שלך. 

קחי לך את הזמן ותתוודעי אליו בנינוחות ובקבלה עצמית.