לפעמים אני מנסה לחשוב איך מחברים אנשים ומה זה חיבורים. הדבק הזה שגורם שלא יפרדו.
אולי אנשים הם כמו חלקים של פאזל?
שבשביל שיצא חיבור טוב הם צריכים לצאת מאותו המפעל ומאותה שכבת הייצור ושיהיו עליהם חלקים שונים של ציור אחד שלם, ורק ככה הם יוכלו להתחבר בצורה מוחלטת ולהשלים אחד את השני.
אבל אז אני נזכרת שהפאזל הוא בכלל של נעה (הבת שלי) ועליו מצוירות נסיכות שנמצאות רק בחלומות ובאגדות.
לקלף ולשייף
לפעמים אני מנסה להבין מה מחבר אנשים. אנחנו כל כך שונות היא אומרת לי ועדיין חברות מעולות.
היא מפוזרת, אני מסודרת, היא מהירת מחשבה ואני איטית יותר, היא שומרת הרבה בלב, ואצלי אין פילטרים, ועדיין יש שם חיבור מעולה. אבל.. היה שם משהו בציור הזה של שתינו, איפושהו בעולם הפנימי שקצת נסתר מהעין שהיה דומה ושהצליח לעזור לנו לחבר את החלקים השונים למשהו יציב ומחבק.
ואיך זה קרה, אני תמהה. "אה", היא אומרת, "לקח לנו די הרבה זמן לגלות את זה, כמו חיזור של בני זוג", היא צוחקת.
לוקח זמן והרבה אמון עד שמקלפים את השכבות, לוקח זמן עד שמגלים שהציורים הפנימיים באמת מתאימים, ולוקח זמן לפעמים לשייף את החלקים השונים כדי שיתאימו, ובשביל זה צריך המון רצון טוב משני הצדדים.
אפשר לחבר שונים?
אנחנו שונים, היא אומרת לי. זה לא יעבוד. אנחנו אוהבים דברים שונים ואין בינינו באמת חיבור. הוא כזה וכזה וכזה, ואני כל כך אחרת ממנו. אנחנו מתפקדים בבית, מטפלים בילדים וחולקים משק בית משותף. ואין בינינו שום דבר, והפאזל מתפרק.
ולפעמים, מהניסיון שיש לי, והרבה מלהקשיב לנשים, אני חושבת שהם לא חפרו מספיק כדי למצוא את הציור המחבר שלהם – את הקסם המשותף שהפגיש בינהם לכתחילה. הם פשוט לא נותנים לזה מספיק צ'אנס כדי להתגלות. קל לוותר כשאנחנו עמוק בתוך חיים עמוסים, ילדים, מטלות, עבודה. הרבה יותר קשה לחפור. הרבה יותר קל להמשיך הלאה ולהניח את הדברים הכואבים בצד ופשוט לא לחשוב עליהם, "לדלג" מעליהם, לא לראות.
לפעמים אני רוצה לשאול – אז מה היה שם, פעם, כשנפגשתם לראשונה. מה היה אצלו שכל כך משך אותך? והיא צוחקת ועונה: "מה שמשך אותי אז, גורם לי לכל כל הרבה ריחוק היום". וזו תשובה שאני שומעת המון. ועדיין אני חושבת שמתחת לזה נמצאת התשובה האמיתית. למה זה גורם לך לריחוק ומה אהבת שם, ומה את יכולה לעשות שוב כדי למצוא את הדבר הזה שיחבר ביניכם.
וזה לא תמיד נעים לחפור, ולפעמים זה מייצר מתח וחיכוך. יש פעמים שדווקא השיחות הכי "משבריות" גורמות לנו להבין (ולא תמיד באותו הרגע) את העומק של השני. לקבל את זה שאנחנו שונים, שיש לנו שאיפות אחרות ורק ככה אפשר לייצר עוד שכבה שתחבר. אם הכל יהיה שטחי מלמעלה ו-"happy happy" כזה, החיבור לא יחזיק. זה קצת כמו שמחברים שני מלבנים. זה לא באמת לחבר, זה לשים אותם אחד לצד השני ושכל אחד חי את חייו. ואז, ברוח הכי חלשה, הפאזל מתפרק. החיבור האמיתי קורה על ידי תובנות שלפעמים מייצרות משברים. קוראים לזה "אינטימיות מרירה" – והיא מרגישה אחרת ממה שהיה בהתחלה. היא עמוקה יותר ולפעמים כמו שוקולד משובח, קצת קשה לנו לעיכול ולא הסוכר הזה שנמס על השפתיים.
"אבל אין לנו זמן" היא אומרת לי. "ולא מעניין לדבר איתו".
"נראה לך שלי תמיד מעניין?" אני שואלת. אבל כשאני חיה את הסיפורים ואת העבודה שלו אז אני מעורבת, ואני אוהבת לדעת מה האהובים שלי עושים במהלך היום, וגם כשאני חופרת לו בסיפורים מאיך עבר עלי היום והוא מקשיב בנימוס, אני מודעת לזה שאולי הוא לא תמיד מקשיב לי ממש אבל אנחנו מושחים עוד קצת משיחות מכחול בציור חיינו המשותף. כשבוחנים ציור שמן מקרוב ממש לא תמיד נהנים, ואולי זה לא נראה מושלם, ולא מבינים מה צבע מסוים עושה שם, הפרטים בציור שמן גדול נראים לפעמים חסרי צורה, אבל בסוף הוא חלק שמשלים מהתמונה הגדולה.
"אבל אני כועסת עליו, הוא לא מתייחס אלי"
ואני חושבת שהרבה פעמים כעס הוא הדרך שלנו לבטא את חוסר האונים על ההזדקקות הזו לקשר משמעותי. קשה לנו לומר שאנחנו נזקקות לחיבוק, ליחס, לחום ולאהבה. קשה לנו לומר שאנחנו רוצות שמישהו יקשיב. קשה להיות נצרכות. אז זה יוצא בכעס ולפעמים קצת עצבים. ההזדקקות מוכחשת על ידי כעס, ועמוק מתחת לרגש הזה יש ילדה שמחפשת קשר, יש ילדה שרוצה שיאהבו אותה, רק שלפעמים זה יוצא לה בצורה שהיא פחות מתכוונת. כי מי רוצה לומר שהיא זקוקה לאהבה? אנחנו מפחדות מדחייה של "האני" הזה שלנו, של מה שאנחנו מייצגות.
זה קשור למיניות? (ועל סנכרון גופני)
אבל משעמם לנו יחד. ומשהו שם לא מסונכרן. והיא כבר מדברת על סנכרון גופני ועל מיניות. ועל להיות יחד. ואני חושבת שהרבה פעמים כשאנחנו "רק" חולקים משק בית משותף ושנינו יחד מנהלים חשבונות, מנהלים את הילדים, אולי את ההורים משני הצדדים, את ארוחות השבת, את בית הספר ומה לא, אז גם חדר המיטות נהיה דבר שצריך לנהל.
אז תני לי טיפים לגיוון היא אומרת.
ואני יכולה לתת. אבל זה כמו לתת למישהו אייפון חדש. מתלהבים יומיים (או חודש) עד שזה הופך לרגיל, עד שגם זה הופך להרגל.
קבוצות חדשות צצות לבקרים על טיפים לחיי אהבה מושלמים ועל חידושים ואביזרים ועשרים תנוחות שונות לחיי האהבה ולגיוון ואנשים קוראים בשקיקה ושוכחים את הדבר היחיד שאולי הכי קשה ליישום, ואולי בגללו אנחנו בורחים כל כך רחוק.
ולדבר הזה קוראים לזה אינטימיות.
ואם יש עומק של דבר שאף פעם לא מתכלה, שתמיד מתחדש, זה אנחנו.
כל יום אנחנו שונים, כל יום הגוף שלנו רוצה אחרת, ואת העומק הזה, את החידוש המופלא הזה שבדבר, את זה אנחנו רוצים להעביר.
ואינטימיות זה לא קל.
לא קל בכלל.
לגלות את הלב, לגלות את הגוף. לחשוף את הפחדים, להיות שם.
חלק ממיניות טובה זה להסתנכרן נפשית וגופנית, קצת כמו לדעת את השני כל כך טוב עד שנבין איפה הוא רוצה נשיקה ואיפה המגע יהיה לו טוב, ומתי לדבר ומתי לשתוק, וחלק מהסנכרון ומהאינטימיות הכל כך מופלאה הזו זה לדעת שאם הנשיקה היא לא במקום שרצינו או שהמגע לא נעים לנו זה להסיט אותו לכיוון אחר בעדינות. ואנחנו יודעים שהצד השני יבין. וזו אינטימיות שנבנית בחלקים, עם המון עומק מתחת, שלא תמיד קל להגיע אליה ודורשת הרבה עבודה יומיומית והקשבה.
העומק שבמיניות
"אינטימיות היא השער למיניות מתחדשת, כי לעומק האנושי אין גבול" – ציטוט ידוע של מומחה למיניות,
וכשאתם באמת בענין של "אקסטרים" לכו על אינטימיות. זה מפחיד, זה נדיר וזה יקר כל כך.
היום, כשאנחנו חיות בעידן שזה כבר לגיטימי לפגוש את המיניות שלנו, ולגיטימי להקדיש לזה זמן, אז יש פעמים שאנחנו מחפשות את הדרך הקלה לצייר אותה. אז הנה, את אומרת לעצמך, אני כבר בעניין, רק תגידי לי מה לקנות, מה לומר ומה לעשות ואני שם.
מישהי חמודה באה אלי בסוף סדנה על "איך לדבר עם ילדים" ואמרה – תני לי גם כמה טיפים לעורר את חיי המיטה שלי, ואמרתי לה שהטיפ הכי טוב שלי הוא לצבור קילומטראז בהקשבה. הקשבה לעצמה, הקשבה לו. ושתקשיב גם לגוף שלהם כשהם מציירים יחד שירה. קל לנו לדבר, קשה לנו יותר להקשיב. לשייף אצלינו את החלקים והסבלנות שנדרשת בלהקשיב.
ואני לפעמים רוצה לחבק, ולעצור ולומר שזה תהליך של ימים, חודשים ושנים, תהליך מופלא וקצת מלחיץ של לפגוש את עצמך. תהליך מרגש של לפגוש את בן הזוג שלך (ולא תמיד תאהבי את מה שתגלי), תהליך של להבין מה שניכם אוהבים באמת. לחקור את המיניות הזו של שניכם, לחפור בה דרך אינטימיות, דרך עומקים של תמונה. להוסיף עוד שכבה של צבע שמן לציור. ורק אז יהיה סנכרון מופלא, אינטימיות נהדרת ומיניות שמתחדשת באמת.
וזה לא תמיד קל ופשוט, ותזכרו שפאזל של נסיכות זה רק באגדות. אבל זה שווה את זה. אני מבטיחה.
