האמת שכל מה שרציתי היה חיבוק ואם אפשר גם מילה טובה ומה שיצא זה שהסתובבתי כעוסה ועצובה יומיים שלמים ויצאו לי מהפה משפטים מעצבנים ובכלל לא קשורים למה שהלב שלי רצה לומר וחילקתי הוראות בטון כעוס ושקט.
סך הכל הייתי לחוצה מאיזה בדיקה ולא הצלחתי לומר את זה בטון שפוי. רק סיננתי משפטים כמו – "אף אחד לא מבין אותי בבית הזה" והגוף שלי השתוקק לחיבוק. היו רגעים שהלב התחנן שאדבר אבל מיתרי הקול בגדו והשתתקו.
וכל חוסר הצלחה לדבר הוריד אותי עוד קצת.
ותוך כדי שזה קורה אני חושבת לעצמי: "למה גילי". למה זה קורה לך, הרי את יודעת שכל הפלונטר הזה יפתר כשתתחילי פשוט לדבר. ואת יודעת שחיבוק יעזור כי זה תמיד עוזר ומשחרר אותך כל כך, ותכלס? אני הרי אומרת לכולן שהגברים לא ניחנו בנבואה אלוקית לדעת מה מתרחש לנו בלב ואם הם רואים אישה זעופה ועצבנית הם יעדיפו להסתובב בשקט בִּמְקוֹם להוסיף אש למדורה. אף אחד לא מנסה לגעת בקיפוד כשכל הקוצים שלו שלופים.
ולמרות שאמרתי את זה לעצמי – זה לא עזר.
העבר אין, העתיד עדיין
השבוע התחלתי את השנה השלישית באוניברסיטה בתוכנית לייעוץ וטיפול מיני, והנושא שפתח את השנה היה על זקנה ומיניות, אלצהיימר ודמנציה, מחלות ואובדן. באחד הסשנים שהתקיימו העירה אחת הרופאות הערה שנגעה לליבי. היא אמרה שיש תאוריה שדמנציה מתפתחת כשרוצים לשכוח דברים שנעשו בגיל צעיר יותר ולכן אט אט חוזרים לתקופות קדומות לפני החוייה הקשה. באיטלקית עממית הם קוראים לזה "rimbambito", זו מילה שמורכבת מהקידומת ri- שמשמעותה לחזור על או לחזור למשהו ומהשורש של המילה bambino.
התרגום הכי מתאים לעברית יכול להיות משהו כמו ״התיילד בחזרה״. התנתק. שם מסכות. הגנה.
מגינות על הלב
השבוע גם מסרתי סדנה בנושא איך לדבר עם ילדים על מיניות.
במהלך הסדנה היו כמה נשים (ממש לא הרוב), שניסו די בתכיפות להסיט את הנושא לאזורים אחרים: לאיסור והיתר, להלכה, ללמה *לא* צריך לדבר ואיך הן חיות מצוין בלי זה.
כששוחחתי אחר כך עם שרון גיסתי היא דייקה כהרגלה – נשים שמות גדרות, מסכות, הגנות, רק כדי לא להיפגע. להחביא את הכל בפנים. כדי לא לפתח ולפתוח שיח עם עצמינו, רק כדי לא לבדוק מה יש שם בפנים. אולי לא נאהב את החלק הזה שנגלה? אולי הוא יכאיב לנו? עדיף לשים גדר ולהימנע. תמיד אפשר לעקוף אותה.
כולנו שמנו הגנות
וחשבתי לעצמי שבעצם המבוגרים האלה, הנשים שם ואני כולנו מאוד דומים. כולנו שמנו השבוע הגנות על הלב. גם אני פחדתי לפתוח אותו. אולי פחדתי שיזלזלו בפחד שלי מהבדיקה, אולי זה סתם היה תרוץ לגיטימי להוציא עצבים, אולי זה באמת לחץ ואולי אני פשוט מפחדת שלא יכירו בצורך הזה שלי לפחד, שלא יאהבו אותי ככה ושלא יתנו לזה לגיטימציה. כולה בדיקה.
וגם הן. הנשים הללו. שפוחדות לפתוח את הנושא. לגלות מה זה אומר לשוחח עם הילדים על מיניות ומי יודע מה נגלה שם ומה זה אומר עלי. וזה לא קל לשוחח עם הילדודס. זה מפגיש את הפחדים שלנו ממיניות והמקום הזה שלנו של ההורות והכל ביחד מתערבב לאיזה חשש גדול שהרבה יותר קל להדחיק אותו ולשים אותו מאחורי מסך בלתי חדיר.
והפחד הזה מוצדק ולגיטימי. וצריך להכיר בו ולא לחשוש לפרק.
זה בסדר שהוא קיים.
בפחד הרי לא נלחמים בכוח. צריך לומר לו: חמוד, אני מכירה אותך, וזה בסדר שאתה מנסה למנוע ממני משהו ולהגן עלי אבל אני אסתדר. אולי זה לא יהיה קל, ואני מודה לך שאתה שומר עלי אבל אמצא את הדרך.
וכשהבנתי את זה, ירדו לי ההגנות מהלב, ופתאום אפילו קצת חייכתי, וכנראה גם יש לזה קשר די הדוק למשלוחים שנחתו כאן בבית ביום שישי והראו לי שאנשים שונים מחבבים אותי גם אם אני מצוברחת וקיבלתי את האומץ להעז ולהגיד – אתה יודע מה? רק רציתי חיבוק.
****
אוקי. ועכשיו לאמת.
כשרשמתי את הפוסט הזה בערב שבת זו הייתה התקווה שלי. התחלתי קצת לחייך והיה ברור לי שאצליח לשחרר את המועקה וגם לומר שאני רוצה חיבוק. ואיכשהו גם רשמתי את זה קצת בתור חזון. חשבתי שאחרי שאדליק נרות ואגיד בקול הזה המיוחד של שבת: "שבת שלום" אהפך לסינדרלה קסומה שמסוגלת לתקשר. אבל זה פחות הצליח. כנות זה שם המשחק פה, לא?
אבל תוך כדי השבת המועקה השתחררה, ודי בזכות שתי נשים מופלאות שקפצו לבקר בשבת ושימחו אותי עד עמקי נשמתי (תודה הניה ושרה אהובות!) וגם כשלא הצלחתי להתבטא במילים, משהו ירד. וזה קצת חבל לי שלא הצלחתי לדבר אבל אני מקווה שאלמד מזה לפעם הבאה.
ואולי גם אתן תלמדו מזה יחד איתי. תזכרו שלא הרווחתי כלום מלא לדבר 🙂 כולנו טועות לפעמים.
שבוע טוב יקירות.
מאחלת לכולנו שבוע של לב פתוח.
צרפי אותי לחגיגה