אוהבים אותך או: מי יציל את המיניות שלי?

זה תפס אותי בעוד כמה מקומות.

במיניות למשל. שמישהו יביא לי תוכנית, מה צריך לעשות ואיך לסיים. איך מחברים אחד ועוד אחד שיהיה שניים, או באיך לדבר עם ילדים: תכתיבו לי, התחננתי, תנו מתכון מסודר. יש היום כל כך הרבה שיחות אז מה הבעיה פשוט לומר לי מה לעשות ואיך לדבר. ולקח לי זמן להבין שבמקום הזה שאני כל כך ממהרת, המהירות הזו בעוכריי. הלקפוץ, הלהתקדם, הפרקטיות הזו.

זו שדווקא מצילה ועוזרת בניהול הפרויקטים, היא עקב האכילס שלי בכל הנושא של חיים ואנרגיות מיניות ושיח והקשבה. כי דווקא שם צריך לשהות, לא להציל. שם צריך להיות. להיות באמת.

זה לא יעזור אם מישהי תגיד לי מה לעשות, בסופו של דבר התשובה תבוא ממני, וזו לא תהיה התשובה של החברה שלי או של היועץ הגדול, זו תהיה תשובה שמתאימה רק לי, לרגע הפרטי שלי. מה אני אוהבת, איך אני מרגישה, איך אני צריכה לדבר איתו על זה, כל כך הרבה שאלות ולאף אחת לא תהיה תשובה, רק לי.

אני זוכרת שכעסתי ממש שנה שעברה בקורס הנחיית קבוצות.

בשיעור השני המרצה שאל אם מישהו רוצה לשתף ואמרתי שאני. "הגעתי לכאן ללמוד כלים, מתודות שונות ולהבין איך להנחות קבוצה, לא שנחווה יחד כל כך הרבה דברים שאני לא מצליחה להבין מה הקשר בינהם לבין הנחיה", אמרתי. והוא הסתכל עלי במבט החומל הזה ששמור לתלמידים חדשים ואמר לי שזה בסדר, שזה יקח זמן ובסוף אבין שזה להנחות קבוצה ולא לנהל אותה, אין פה איזה חדר מצב, ובכלל מתודות יש המון באינטרנט אם בא לי להוריד משם, והוא ביקש שפשוט אהיה איתם. וישבתי קצת זועמת וקצת כועסת וקצת מפגינה את חוסר שביעות הרצון שלי בזה שכל שניה גלשתי בסלולרי למרות שהוא לא מרשה, ורק אחרי סמסטר שלם ו100 שעות הבנתי למה הוא התכוון. ללשהות, ללהיות שם, לתת לתהליך להנחות אותי ולמצוא בי את הקול המדויק של ההנחיה. וזה היגיע רק מתוך הרוגע והשקט וההאטה והמקום הזה של החוויה, להתחבר ולחוות אותה בעצמי. וכמה לא הייתי שם כשהתחלנו וכמה אני רוצה לדייק את זה עכשיו, ולחוות עוד.

לפעמים אני נשאבת עדיין למקום הזה של הפרקטיות.

ענת, אני אומרת למנחה שלי, את יכולה להכתיב לי מה לומר ? והיא לפעמים תיתן לי מילים רק כדי שאעבור הלאה אבל אני כבר מבינה שלא אשתמש בהן, במילים האלה, כי הן המילים שלה. אני אצטרך למצוא את הדרך שלי.