לא יודעת למה המשפט הזה נתקע לי בראש כל השבת, אולי כי כבר הרגשתי את הסתיו וקצת הרגשתי שהתקופה הנאחסית (נאחס זה עם כ' או ח'?) מתחילה לעזוב ואז פתאום היו לי כמה רגעים מבאסים השבוע שלא הבנתי מאיפה הם היגיעו.
בעיקר זה נובע מחוסר בהירות מוזר לגבי השנה החדשה, נשים מקסימות מתקשרות לגבי הסדנאות ויש לי כמה התלבטויות, כמה דברים מנסים להרקם ובגדול כולם מנסים להשתלב חזרה בשגרה. אם זה הגדול בישיבה, או הסנדויץ בכיתה ח' התובענית וככה כולנו מרגישים את זה היטב בחיכוכים או בגיל ההתבגרות שאיזה כיף שאפשר להאשים.
גם הקפיצות האלה בין שבת-חג- שבת, שבת ישיבה, לחץ בעבודה ואלול או בעצם כבר תשרי נותנים את אותותם.
אה, והצינון מהמזגנים. והאוכל, וחוסר הפעילות הגופנית. לא יודעת איך הכל ככה מתחבר. סתם מקטרת לכן.
אבל העניין הוא ששלהי קייטא עוד שניה נגמרים. מבחינתי בסוכות הסתו מופיע ואז יש משהו חגיגי באויר, אז אני אוזרת כוחות להגיע עד לשם. וזהו.
מיידעת מראש שזה הולך להיות פוסט מבולגן במיוחד עם כל מיני רעיונות שעלו לי לראש בשבוע החולף. אם תשרדו עד הסוף – תכתבו לי.
ילדים הם לא כרטיס הביקור שלנו
שמעתי את המשפט הזה השבוע והוא יושב לי עמוק בלב. לוחץ על כל הנקודות.
הרי לאבא אפון ולאמא אפונה צריך לצאת ילד אפון קטן ירוק ועגלגל. או מעץ תפוח אנחנו מצפים שיצא תפוח מבריק ויפה ואדום. כזה שהאיכר שטרח כל כך יהיה גאה בו. ואז איזה פדיחות שלפעמים בערוגה צומח משהו אחר ואין לנו כל כך מושג מה לעשות איתו. ומתלווה עם זה תחושת בושה, ורצון עז לתקן, זה הרי לא הכרטיס הייצוגי, ובכלל שב יפה, ותתנהגו "נורמלי!" ותאכלי כמו ילדה גדולה. וכולם צריכים להתנהג כמו שחשבנו וציפינו ורצינו שהם יהיו או לפי התבנית שיש לנו בראש.
אבל הי, הם לא כרטיס הביקור שלי. הם של עצמם. והמשפט הזה חבט בי בבטן ובראש ללא רחם. כמה אני מנסה לפעמים להתאים לתבנית, שאולי היא בכלל לא שלי אלא של הסביבה? מה אם הייתי במקום אחר ורחוק? ואולי אם הייתי אמא קצת יותר מאפשרת היה *לי* יותר קל? אולי אם הייתי מסכימה לקבל את עצמי קצת יותר? איזה מוזר. יצא לי את עצמי. אבל נראה לי שזה גם המקום. לקבל את עצמי שמשתקף קצת בהם לפעמים. או לקבל את זה שהם אחרים ממני. או לקבל אותם פשוט. חלק ממני ומבשרי. אלוקי, תן לי את היכולת הזו ואל תשכח שגם אתה חלק מהשותפות הזו. עזור לי בה.
שונות, לקבל את האחר, את האיש
היום האיש שלי ואני חוגגים 16 שנות אירוסין. וזה מזכיר לי את הרגע ההוא בו הכל היה נראה כל כך שלו ורגוע ומרגש ומסתיים בבחירת תכשיטים וקצת דברים לבית החדש, והמון חגיגות.
סיכמתי כמה דברים שעלו לי לראש שלמדנו בדרך המפותלת, הלא תמיד פשוטה אבל השווה בהחלט. בטח מתישהו אני אזכר בעוד:
- כולם, אבל כולם, באיזשהו שלב בטוחים שהם עומדים להתגרש. אם זה קרה לכם, אתם נורמלים לגמרי. אני תמיד צוחקת שכזוג צעיר גרנו ליד הרבנות בתל אביב וזה היה ממש קרוב לשם, אז האיום של מדרגות הרבנות היה די מציאותי 🙂 אז אם אתם חושבים להתגרש זה בעייני סימן דווקא טוב. אני מבינה שכרגע הכל מרגיש די מעפן וקשה ואת לא ממש סגורה על זה, אבל זה בסדר. אחרי החושך יש הרבה פעמים אור.
- זה לא בושה להעזר באחרים. להתייעץ, לשאול אנשים חכמים. משפחה הרבה פעמים היא סובייקטיבית, חברות תמיד יהיו בצד שלך וההורים די מתחרפנים מזה (לרוב) כשאת מספרת על משהו. אז יש כל כך הרבה אנשים נהדרים בחוץ שאפשר להתייעץ איתם. אני חייבת להרבה אנשים חכמים כל מיני מעברים בחיי שהיו קלים יותר בזכותם.
- אל תנסו לשנות אחד את השני. באסה, אבל זה לא יעזור. לשני הצדדים. אם משהו כואב לך או מציק לך, תנסי לחשוב למה זה מחרפן אותך. לכל היותר דברים יתמתנו קצת כשתתבגרו, אבל תכלס – לשנות? אין חיה כזו. ככל שמפנימים את זה מוקדם יותר, ככה קל יותר.
- זמן זוגי. זו לא קלישאה. זמן קבוע שלכן והעולם שבחוץ יחכה. זה אולי אחד הדברים הכי יציבים בחיי. וגם אם אנחנו כועסים או רבנו וזה הדבר האחרון עלי אדמות שבא לנו, אנחנו יוצאים. כי זה הזמן שלנו, ובסוף הוא משקם. אנחנו "על זה" כבר עשר שנים לפחות והשם יעזור שנמשיך ככה עד זיקנה. כשיש שבועות שאנחנו נאלצים לוותר על הזמן שלנו, זה מורגש. ככה זה כשעסוקים (כולם) וכשיש משפחות ועבודה וילדים קטנים וילדים גדולים. וזה לא חייב להיות זמן מפונפן. אני זוכרת את ההורים שלי יורדים לעשות סיבוב של חצי שעת הליכה לפחות פעם בשבוע והרבה פעמים יותר. כל אחד ומה שמתאים לו, אבל אל תוותרו על הזמן הזה. אף פעם. זו אחת ההשקעות הכי טובות שתעשו.
- יש זמנים מבאסים אבל מבאסים ממש. סליחה על האופטימיות. כל אחת והזמנים שלה. יש כאלה שזה אחרי לידה, יש כאלה שזה בתקופות של לחץ, חורף, קיץ, הורים או הכי מפתיע – כאלה של פתאום. שזה מוזר אבל לא בא לך אותו. לא בא לך אף אחד. את מסתגרת ושיעזבו אותך בשקט. את לא "לא אוהבת" או כועסת אבל את רוצה וצריכה שקט. גם הגוף שלך דורש מנוחה ואולי התכנסות. היו לי כמה שיחות כאלה בזמן האחרון. מישהי מתוקה שאמרה לי שאין לה חשק והיא אחרי לידה עם 3 קטנים ורציתי לצעוק לה בטלפון שברור, וזה כל כך מובן ולחבק ולומר לה שזה נורמלי, ורק רציתי לומר לה שבתקופה הזו שלא תוותר על עצמה. שתמשיך לשמור בעיקר על עצמה. החשק עוד יחזור. והיתה עוד מישהי שנשואה באושר שנים ארוכות, אשה חכמה ואהובה עלי במיוחד שסיפרה לי על תקופה שהיא רק שלה. לא רוצה אף אחד. תמיד החשק הזה פורח ונמצא שם ופתאום משהו נבל, נעלם. ואמרתי לה שזה קורה לכולן. אני זוכרת הרצאה של אחת מהמטפלות המיניות המבוגרות (65 +) שסיפרה שגם לה יש תקופות "יובש" והיא צחקה, אמרה שאם לא היה לה כאלו אז משהו בה היה כנראה פחות נורמלי. אז זה קורה. יש תקופות של יובש בחשק, תקופות של התכנסות שלא כועסים על אף אחד, פשוט זמן קצת לברוח. וזה עובר. אבל איך? כשמשאירים "על האש" את הזמן הזוגי. כשלא מוותרים על השגרה הזו שעוטפת ומגנה עלינו באותו הזמן. (חזרו לסעיף 4 אם יש צורך וקראו שנית)
- טוב, יש עוד הרבה אבל חפרתי. מספיק לעכשיו.
- משהו חשוב אחרון. לכל הדברים ורגעים הכואבים האלה קוראים כאבי גדילה. וצריך לקבל אותם בענווה, ובנמיכות הראש ולדעת שהם יעברו. הם חלק מהתהליך שלנו. אני יודעת שזה נורא קשה לשמוע את זה כשעוברים את זה אבל אני אומרת לכם שזה חלק מהתהליך – של הגדילה שלך, של הגדילה שלכם כזוג ושל הצמיחה האישית של כל אחד מכם. כאבי גדילה זה כואב. אמרת את זה לילדים שלך, ועכשיו אני אומרת את זה לך. כואב אבל מראה שאת גדלה.
רב חסד ואמת
איציק (האיש שלי) שאל אותי השבת איך יכול להיות שאומרים על הקב"ה את שני הדברים האלה בעת ובנשימה אחת. תכלס, אם הקב"ה הוא "רב חסד" ודן לפנים משורת הדין, אז איך הוא יכול לדון "באמת"- כלומר בדין.
והתשובה, זה שבראש השנה הוא מתנהג איתנו "באמת" ולכן בסופו של דבר יש גם בינוניים (אחרת הם היו צדיקים), אבל ביום כיפור הוא "רב חסד". ואז יש רק צדיקים ורשעים.
ולמדתי מזה שגם אנחנו צריכות לזרום עם זה. רוב הזמן אנחנו מאמצות כלפינו את המשקפיים של הדין, ככה לא עשיתי, וכן עשיתי, והייתי איתו בסדר, וכן רציתי ולא רציתי ויש לי חשק ואין לי חשק, אבל לפעמים צריך לאמץ את החסד. הכל טוב ילדה שבפנים. מישהו אוהב אותך בדיוק ככה. תגמלי לעצמך חסד. הכל טוב. זהו. הגענו לסוף.
חתימה טובה יקרות.
אוהבת כל אחת מכן.
מקווה ששרדתן עד כה, ואם כן – חיבוק ענק ותודה גדולה.
