לחבק מתבגר

ווארצלב פולין, קריר בחוץ. מופע אור קולי. אנחנו מכורבלים על ספסל כמה שעות לפני הטיסה חזרה הביתה.

בראש רץ לו פוסט סיום מאושר ופתאום הבכור חוטף מכה. מכה? בוקס בעין. סה"כ ילד הסנדויץ שינה מיקום ואיכשהו זה קרה. הוא לא התכוון כלל.
הבכור כ"כ בהלם מעוצמת המכה עד ששניהם נעמדים אחד מול השני ושותקים. 
האויר נעצר. כולנו שותקים. ואז הוא מחזיר לו מכה ומתחיל לבכות. זה כואב, כל הטיול נהרס לו, הוא שונא את האח הזה ולמה בכלל לקחנו אותו לטיול.

ואנחנו שתכננו סיום מרהיב מול מופע אור קולי נותרנו בלי מילים. ככה לסיים טיול? 
הוא מתיישב לבדו בצד אחר של המזרקה, רחוק רחוק, וכל מנחות הפיוס שאנחנו שולחים לו עם נעה, האחות האהובה עליו, חוזרות ריקם.
נגמר המופע, חוזרים לרכב והוא שומר מרחק. הולך ראשון, שותק ועצבני. 
מגיעים לדירה והוא בוחר שלא להתיישב איתנו לארוחת ערב, מתקלח ונכנס למיטה. עוד חמש שעות קמים לטיסה.
אחרי שכולם מסיימים להתקלח, והילדודס במיטה, הוא יוצא החוצה. מסתובב קצת בינינו.
איציק ( שהוא האיש, האבא, הבעל, בן הזוג) ניגש אליו, טופח לו על השכם ומחבק, והמתבגר מתרפק על החיבוק.
אחרי שתי דקות הוא מעביר לי את הילד. ואני שואלת – רוצה חיבוק? כן הוא מהנהנן בעיניים. עדיין לא ממש מדבר.
אני עומדת ומחבקת אותו. הוא כבר בגובה שלי. רחב בכתפיים ואני צריכה להקיף אותו בשתי הידיים בשביל חיבוק חזק.
חיבוק של 60 שניות מתארך לחמש דקות. מלטפת לו את הגב, לוחשת מילים מרגיעות. הוא מתרפה קצת, נרגע ואני שואלת אותו אם הוקל לו והוא עונה שכן. נשיקת לילה טוב ויאללה למיטה. עוד מעט קמים.

ואני נזכרת כמה שפחות טבעי לחבק מתבגרים – כאלה שכבר עוברים אותי בראש. לפעמים זה מרגיש מוזר. הרבה יותר קל לחבק את הקטנים שרוצים חיבוק ולא את הגדולים, אבל דווקא המתבגרים צריכים את זה. גם בלי מילים.

מאז, בבית, מדי פעם, משתדלת לגנוב אותם ל"חיבוק 60 שניות". ככה קוראים לזה אצלינו. מוכח שזה משחרר אוקסיטוצין ומרגיע למרות שלא תמיד זה קל לנו ולהם – בנים, מתבגרים וזה לא תמיד הכי זורם. ואף על פי כן – מחבקת. 
הם כ"כ ילדים בפנים. כמו כולנו.

בתמונה: חלקים מהמופע. היה מוצלח למרות ויחד עם הכל.