זה מתחיל כך..
הודעה בוואטאפ. מופיעה שם שאלה: תגידי, זה בסדר שככה אני מרגישה?
אני מבררת מה היא מרגישה, ועונה.
***
יום אחד בעבודה מישהי תופסת אותי ביציאה מהשירותים.
יש לך רגע? זה בסדר שאין לי חשק? אני כבר שבועיים ככה. "רגע" בשירותים מתארך לחצי שעה.
***
צלצול בטלפון. את לא מכירה אותי, אחותי נתנה לי את המספר ואני מסתבכת עם אמצעי מניעה. הרופאה ממש צחקה עלי ויצאתי משם בוכה. אני שומעת אותה, מייעצת, מחבקת דרך הטלפון, בעיקר מקשיבה.
***
סמס: את לא מבינה מה קרה עם הבת שלי איזה פדיחה בגן. איך אני אומרה להתנהג, מה זו ההתנהגות הזו?
תתקשרי אני כותבת לה.
***
שאלה שמגיעה אל המייל, תגידי, אפשר להשתעמם לאורך זמן? אנחנו כבר יחד 12 שנים, ומשהו שם "רגיל"… מדי.
***
ועוד עשרות שאלות שמגיעות מכל מקום, בכל דרך, ורובן, זה לא המקום לכתוב אותן.
למה?
אז מה הבסיס לכל השאלות?
ומה השאלה הכי נפוצה שנשאלתי?
אז בין שתי השאלות הכי פופולריות מתחרות השאלות הבאות:
- מה אני אומרת לילד/ה שלי? ובאיזו דרך? (הנה קצת תשובות)
- אין לי חשק… (הנה קצת פוסטים בנושא)
ויש עשרות שאלות, אבל תכלס זה לא משנה, כי מתחת לכל השאלות מסתתרת שאלה אחת, פשוטה:
גילי, אני נורמלית?
גילי, הכל בסדר אצלי?
אנחנו בסדר?
הילד/ה שלי בסדר?
אנחנו זוג נורמטיבי?
מכון התקנים של המי-ניות
איכשהו בנושא הזה של המיניות היינו רוצות תו תקן.
שמישהו ידביק לנו מדבקה פנימית ויגיד – את בסדר. אתם בסדר. מה שקורה לכם לא מוזר, אתם כמו כולם.
כמו טסט שנתי לרכב, מבחן מעבר.
הייתם טובים. תמשיכו כך.
ציון שכזה.
ואני? אני שואלת למה.
אקסטרא - אורדינרי
מה כל כך חשוב בלהיות כמו כולם? למה שלא נהיה יוצאי דופן?
את מיוחדת. וזה בסדר, מה שאת מרגישה ועושה.
מי-ניות. ME. שלי. לא של כולם.
אם טוב לשניכם, אם טוב לך ומרגיש נכון ונעים, אז בשביל מה את צריכה אישור?
למה?
כי המשאלה הבסיסית, הפנימית שלנו זה להיות כמו כולם.
לדעת שאנחנו לא חריגים. אף אחת לא אוהבת להיות חריגה. אף אחת לא רוצה להיות שונה.
אם טוב לנו, כנראה שנדלג על הפסקה הזו, ואפילו לא נקרא כאן.
אבל כשלא טוב לנו, אנחנו רוצות לדעת שלפחות המצב כך אצל כולן.
שאצל כולן לפעמים מבאס, שאצל כולן יש תקופות "יובש" ואצל כולן החשק לא תמיד נמצא במצב דום, מוכן ומזומן.
כי אנחנו נורמליות, כמו כולן, וזה מרגיע ועושה טוב בלב.
יש לנו משאלת לב קיומית לא להיות חריגות לרע. אדם רוצה להרגיש חלק. גם אם זה חלק שלא מדברים עליו.
וכשנירמלנו וכשאנחנו מבינות שזה המצב, אז מכאן, מהנקודה הזו, יש אפשרות לצמוח ולשנות.
***
זה מזכיר לי שאחת השאלות הכי נפוצות היא: כמה פעמים "צריך" להיות יחד?
בואו נתעלם לרגע מהשאלה מה זה בעינכן להיות יחד. כי אף אחת פה לא התכוונה לחיבוק, אבל ניחא.
בשביל מה השאלה הזו טובה?
באיזה מדד תדרגי את זה?
האם אתם בסדר או לא? האם את מספיק נחמדה? האם אתם זוג נורמטיבי?
אבל אולי השאלה האמיתית אם טוב לנו עם זה. עם מספר הפעמים שלכם, האישי.
יש יועצים (ואפילו רב אחד) שנותן מספר. אולי לחלק מהזוגות זה עושה שקט.
אנחנו לא רחוקים מהנורמה הם חושבים. אולי אפילו עקפתם אותה! אבל זו לא השאלה האמיתית.
ובמקום פנימי כלשהו בלב אתן יודעות את זה.
אם לכם מרגיש טוב ונכון, אז השאלה מיותרת.
ואם משהו לא מרגיש לכם נכון, אז טוב לדעת שאנחנו נורמליות לפני הכל 🙂 ומפה נתחיל לעבוד.
אחד הדברים הכי משחררים במעגלי הנשים זה כשכולן צוחקות באותו המקום בדיוק.
והחיוכים האלה, וההבנה שהכל בסדר אצלי. שהכל נורמלי. האישור הזה לפני הכל.
שאתם נורמלים.
שאת נורמלית.
וכשטוב לך – לא בטוח שתהיי כמו כולן. אבל מי אמר שזה פחות טוב?
יוצאי דופן – במובן הטוב של המילה – מעולם לא נשמע טוב יותר.
