כאב ודרכים אחרות מאת: אנונימית

הפוסט שלי הוא על כאב. כאב אמיתי. על חוסר יכולת לתפקד כאישה, ועל הדרך המפתיעה בה הבעיה נפתרה, שאולי יכולה לתת כיוון לנשים אחרות שסובלות מאותה הבעיה.

הייתי בחורה בת 27 כשהתחתנו. לא נערה תמימה. הגעתי מהמגזר הדתי הבורגני, מהאגף השמרן יותר שלו ועולם התרבות שלי היה רחב.

אפשר לומר שידעתי בדיוק למה אני נכנסת כשאני מתחתנת (במילים אחרות: קשה לי לומר שמדריכת הכלות חידשה לי משהו). צעדתי לחופה בתקווה, ובחשש.

למה חשש? כשהייתי בתיכון הייתה זו הפעם הראשונה בה ניסיתי להכניס טמפון. היה בזה אלמנט שהרתיע אותי אבל החלטתי לנסות – לאחר שקבעתי עם חברות ללכת לים, והוסת הפתיעה בדיוק באותו בוקר.

הניסיון הזה זכור לי ככישלון חרוץ, משהו פשוט היה תקוע שם. הפסקתי לנסות. כמה שנים אחר כך היה לי ניסיון חוזר (מאותה סיבה, אגב, במסגרת חופשה משפחתית בבית מלון). הפעם הצלחתי בקושי רב להחדיר את הטמפון אבל בשום פנים לא הצלחתי להוציא אותו. הוא התנפח בתוכי וגרר כאבי תופת בשלב ההוצאה. הרגשתי שכולי מכווצת. ישבתי בוכה בשירותים וניסיתי שוב ושוב, כמעט חשבתי להריץ את עצמי למיון עד שבסופו של דבר הוא נשלף. ביום זה ויתרתי על טמפונים לנצח. הסברתי לעצמי שזה ודאי קרום הבתולים שעדיין חסום, שאחרי החתונה אני קצת אתרחב והכל יסתדר. חששתי מהלילה הראשון אבל הבנתי שהוא הכרחי ושאחריו כמה דקות של סבל אהפוך להיות אישה נורמלית, כמו כולן. אבל זה לא קרה.

בשום שלב לא הצלחנו יחד, אפילו לא חלקית. חיפוש קטן בגוגל העלה שתי בעיות שיכולות להיות אפשרית:

"וגיניזמוס" (כיווץ בלתי רצוני של שרירי הנרתיק עקב חשש מכאב, שנחשב לבעיה "פסיכולוגית") או "וסטיבוליטיס" (דלקת מבוא העריה, בפתח הנרתיק).

שללתי את האופציה השניה כי זיהיתי שלא מדובר על משהו דלקתי בפתח, אלא משהו פנימי יותר, ואז, מבחינתי – האמת המרה התגלתה במערומיה: הגוף שלי פשוט בוגד בי. אני פוחדת, ולכן גורמת סבל לעצמי. זה לא היה ניחוש מושכל, אלא הבנה מוחשית. הרגשתי איך בכל פעם בה ניסינו, התכווצתי לתוך עצמי בפחד.

באותו הזמן בערך, פגשתי חברה. מישהי שהייתה קרובה אלי מאד בתקופה התיכון.

גיליתי אותה מחדש בקורס ששתינו למדנו בו, התקרבנו שוב, והיא הודתה בפני שגם היא סובלת מוגיניזמוס. היא הייתה מטופלת אצל פיזיותיפסטית אגן, וזה הצליח לשפר את מצבה, היא השתמשה במרחיבים והמליצה לי לנסות אותם. כמה ימים אחר כך הזמנתי מהאינטרנט סט מרחיבים והתחלתי להתאמן, הצלחתי להגיע עד גודל מסוים ונתקעתי בו. לא הצלחתי להתקדם. הרגשתי חסומה, חששתי שזה אף פעם לא יקרה. בעלי, יש לציין, היה בעל סבלנות מופלגת ותמך בי בכל השלבים.

בשלב מסוים הבנתי שאולי כדאי להיעזר באשת מקצוע, ורציתי הפניה לפיוזתרפיסטית, כמו זו שעזרה לחברתי. חיפשתי מישהי באיזור מגורי, אבל הייתי חייבת הפניה. בלית ברירה קבעתי תור לרופא הנשים שעבד בסניף של הקופה שלי. יש לציין כי מעולם לא הייתי אצל רופא נשים קודם, כך שלא הכרתי אותו, אבל בעיירה הצפונית בה גרתי לא היו יותר מדי אופציות. כל המעמד מבחינתי היה מביך ביותר. ניסיתי להסביר לו בקצרה למה אני רוצה הפניה ולהיכן, אבל הוא זלזל בי, טען שאני "מאבחנת את עצמי על דעת עצמי", שהוא לא מוכן לתת הפניה בלי לבדוק אותי, ושאני הופכת את הסדר שלי הדברים. פרצתי בבכי עז ובסוף הוא נשבר ונתן. אני אעשה לכם ספוילר ואגלה שבשורה התחתונה הוא צדק, אבל היחס שלו היה כל כך אטום וחסר אמפתיה, שהוא לא באמת היה יכול לעזור לי. אם הוא היה מסביר לי את גרסתו ברוגע בלי לזלזל, מפגין מעט אמפתיה, או לפחות שולח אותי לרופאת נשים שמתמחה בבעיות כאב, אולי הבעיה הייתה נפתרת קודם.

מכל מקום, הגעתי לפיוזרפיסטית שהתמחתה אמנם בבעיות אגן (בריחת שתן וכו') אבל לא בבעיות כאב. היא גם ניסתה איתו עבודה עם מרחיבים (שונים), הצלחתי להתקדם עוד קצת, אבל זה לא עזר בפועל – במבחן האמיתי.

התקרבתי לגיל שלושים והבנתי שכנראה הדרך היחידה להיכנס להריון לפני שאני מחליפה קידומת היא באמצעות הזרעה. קיויתי שאולי לידה (תחת השפעת אפידורל כמובן), תפתור את הבעיה. קבעתי תור לטיפולי פוריות, מה שחייב אותי לסדרת בדיקות, ושם התגלתה הבעיה האמיתית, והיא בכלל לא הייתה פסיכולוגית ולא דלקתית. למעשה, היא הייתה טכנית מאד. הנרתיק שלי, בפנים, היה חסום בקפלי עור פנימים. אמנם היה בו פתח מסוים (דרכו יצא הדם, ודרכו נכנסו המרחיבים וגם הטמפון), אבל הוא היה צר ומפותל. מדובר על בעיה שאפשר לפתור בניתוח פשוט מאד, אלא שבכל חיפושי הגוגל שלי בנוגע לכאבים, אף כתבה לא ציינה את האופציה לבעיה מסוג זה, כך שבכלל לא שיערתי שהיא קיימת. אפילו הפיוזתרפיסטית שהייתי אצלה לא חשבה להציע לי לבדוק את הכיוון הזה.

כיום אני חובקת בת קטנה וחמודה שנקלטה באופן טבעי, ומבינה שהיא הייתה יכולה להיות שלי הרבה קודם, אם לא הייתי מנסה להתמודד לבד כל כך הרבה זמן, ואם מלכתחילה הייתי נפגשת עם אשת מקצוע מומחית בבעיות מהסוג הזה. נכון, זה לא קרה מיד, הגוף שלי, שחווה כל כך הרבה טראומות, עדיין נהג "להתכווץ", אבל הפעם זו באמת הייתה בעיה פסיכולוגית שנפתרה עם קצת עבודה ורצון טוב. ואולי זה המסר שלי מהסיפור, לא להזניח בעיות ולא להתבייש מהן, אלא לטפל. הגוף שלנו לא המציא את הגלגל, ולרוב הבעיות שקיימות כבר היו תקדימים. פשוט צריך להגיע לאנשים הנכונים. ואם הגענו לאנשים הלא נכונים, לא לסגת או להשתבלל, ולהמשיך לחפש את האנשים הנכונים.