הצריף ברחוב הנביאים

יום אחד עברתי שם. רחוב צדדי שלפתע היה נראה מוכר.
עזבתי את עיר ילדותי לפני 15 שנה, גדלתי, השתניתי, חיתנתי, נהייתי סבתא, אבל הצריף ששינה אותי עדיין קיים.
צריף מפח עם גג אזבסט. 

הצריף של בודקת הטהרה.
זה היה לפני 23 שנה ואני זוכרת את הערב ההוא כאילו קרה היום.
אנחנו נשואים בערך חודשיים, היינו יחד וגילינו כתם קטנטן. 
עוצרים הכל, והוא מתקשר לרב שמייעץ לבדוק אם זה פצע.
אני כולי מכווצת, מכוסה בשמיכה, עומדת בשקט בדירה השכורה שלנו שמקושטת עם הנצנצים והזרים המיובשים מהחתונה וחושבת ששום מדריכת כלות לא הסבירה שבשלב מוקדם וטרי כל כך 'כולם' ידעו שאנחנו יחד. הרב מייעץ ללכת לבודקת טהרה, הגיוני שזה פצע הוא אומר ואז הכל בסדר.

כמה דקות אחרי, ואנחנו עולים על אוטובוס לכתובת שהיא נותנת בטלפון.
שני ילדים, די נבוכים מהמעמד, עוד בקושי מדברים חופשי ובטח לא על הדברים *האלה*.
הוא מלווה אותי במבטו כשאני עוזבת לכיוון הצריף. אין מגע, אין חיבוק, אנחנו ברחוב ולא יודעים מה יהיה "הסטטוס ההלכתי" ואני מפוחדת כל כך.
אני מחכה שם ואין אף אחד, ובא לי לקבור את עצמי מבושה. מניחה שכל השכנים יודעים מה קורה פה. הצריך כמו כל דבר בעיר הזו, הוא מבנה פיראטי שמונח לו בחצר.
אני דופקת ואף אחד לא פותח.
אני מגלה יוזמה ועולה אליה הביתה. מתפללת שאף אחד לא יהיה, שמישהו יהיה, שמישהו יעשה שאעלם אולי. פותחת את הדלת ילדה וצועקת: "אמאאאאאאאאאאא, מישהי רוצה אותך". המשפחה אוכלת ארוחת ערב ומסתכלת עלי ובפעם המאה באותו היום אני רוצה להעלם. בטוחה שעכשיו בכלל כולם יודעים. הרב, הבודקת, והמשפחה הזו. אוף. לפני חודשיים עוד בקושי ידעתי מה זה בעצמי.
היא מזדרזת, שוטפת ידיים ואומרת לי לחכות ליד הצריף. היא עוד דקה מגיעה.
אני נסה על נפשי ומחכה לה ליד הדלת.
היא יורדת אחרי כמה דקות, עניינית.
מי שלח אתכם? את זו שדיברת איתי בטלפון? מה הרב אמר? ואני משיבה על כל השאלות בלחישה.
תעלי על המיטה היא אומרת. על המיטה טישו דק, כזה של שירותים של מוסדות. אני מנסה לא לחשוב על זה. עוד לא ידעתי שכך נראית מיטה של גיניקולוג. זו פעם ראשונה שלי.
וקר שם, והצריף קפוא. והמחשבות והלב שלי גם.
היא אומרת לי לפתוח רגליים ואני מתפללת לאלוקים שהסיוט הזה יגמר.
פתאום אני מרגישה משהו קר למטה, וחד וצובט. אני משתנקת. היא אומרת לי לשחרר.
מה לשחרר אני חושבת. אני בקושי מסוגלת לנשום.
אחרי שתי דקות שבהם אני מנסה במחשבות שלי לרחף למקום אחר היא פוסקת – פצע. הכל טוב. את טהורה. ואני? אני מרגישה כל כך מחוללת.
אני מתלבשת במהירות, ממלמלת תודה ונמלטת.

בחוץ, הוא מחכה לי. חמוד. יש לנו עוד דרך ללכת יחד עד לתחנה חזור הביתה.

נו, הוא שואל?
אני מותרת. אני אומרת לו. טהורה.
ולא מצליחה לומר מילה נוספת.
אני נחנקת, הדמעות זורמות לי.
זה היה כל כך נורא הוא שואל?
ואני עונה לו שאני בחיים לא חוזרת לצריף הזה. ולא מעניין אותי באיזה מחיר. אף פעם.
נו, אבל עכשיו אנחנו יכולים להיות יחד.

ואני חושבת עליו, על בחור הישיבה המתוק הזה שלא מבין מה עברתי עכשיו. את החדירה הזו, הפלישה ללא רשות לגופי ולנשמתי.

בבית הוא מנסה לחבק ואני נרתעת. אין בכלל על מה לדבר.
הלב שלי פצוע.
הכל כואב לי. ואני לא יודעת אם זה אמיתי או שאני באמת מפורקת לרסיסים.
אני מתקלחת מהר, לשטוף מעלי את שאריות הבושה והמגע הצורב ומבטיחה לעצמי לא לעבור ברחוב הזה לעולם.

חודשיים אחרי ועדיין קשה לנו.
שנה אחרי הרופא מאבחן "וגינסמוס".

23 שנה אחרי אני די בטוחה שזה התחיל בצריף.
זה נגמר בינתיים, אחרי דרך ארוכה וטיפולים.
ויש לי בת שניה כבר בשידוכים.
ועוד לא דיברתי איתה על כלום ועל שום דבר.
ואני סבתא.
והיום קפאתי ברחוב.

ולפעמים אני חוזרת לחשוב מה היה קורה אם באותו ערב הייתי מתקשרת לאמא שלי.
נכון, זה דור אחר. 
אבל אולי אם זה היה לגיטימי לשוחח על זה, לא הייתי מרגישה כל כך דפוקה.
אולי לא הייתי מבזבזת כל כך הרבה שנים והסבל של שנינו היה נחסך.

בחרתי לשחרר את הזיכרון.

אני כבר אחרי, אבל רוצה שאחרות ילמדו מזה על גופן ועל נפשן ועל "לדבר" את זה. 

שיח נשי מרפא מעולם לא עשה לי טוב יותר.