בתפקידיה השונים, מעיין נפגשת עם נערות ובנות. בשיחה איתה רציתי לחדד את השאלות הבאות:
- איך לשוחח עם מתבגרות?
- על מה לדבר איתן?
- באיזה גיל נכון לשוחח עימן?
- מה קורה כשהן נחשפות לדברים לפני שדיברתי איתן?
התשובות נמצאות בתוך הראיון ובסופו – סיכום קצר.
בראיון תמצאנה שורות שכתבתי (בכתב נטוי ומודגש) .
בואו נתחיל.
מעיין, מי את?
הייתי מורה מחנכת בכיתות ט וי' וכיום – מורה מקצועית לתיאטרון מכיתה ז – יב'.
בתור מורה לתיאטרון יש התעסקות עם שפת הגוף ואיך הגוף נע – מול עצמי ומול כולם – ונוצרות שם שיחות עומק. זהו מקום בלתי אמצעי לפגוש בו את הבנות.
השאלות והתכנים שעלו בשיעורים גרמו למעיין ללמוד חינוך למיניות בריאה – על מנת להעמיק את החיבור למיניות שלה ולתת כלים לתלמידות. מתוך התהליך, נוצרו שיעורים לבנות על דימוי גוף, פיזיולוגיה, נשיות, מוגנות, קשרי אהבה וחברות.
שאלתי את מעיין על השיעור עצמו:
איך את מתווכת התפתחות פיזיולוגית לדוגמה לכיתה שהיא מאוד הטרוגנית?
הדבר הכי חשוב כשמתווכים את המידע זה לא המידע עצמו אלא איך מעבירים אותו.
ברור שצריך מידע שהוא מדויק אבל העיקר זו הצורה הנעימה, החיובית, הלא מפחידה וש"זה" (האיברים, הוסת, החיבור – לא משנה מה) הוא משהו טוב, בריא וטהור וזה הגוף שלנו.
כשמעיין מתארת את זה – משהו בקול שלה מתעגל ושמח ואני מרגישה איך היא מתכוונת לכל מילה. משהו באינטונציה המדויקת מסביר לי שהבנות צמאות לשמוע אותה. היא מצטטת משוב של אחת הבנות: "הקול שלך היה נעים" ואני מבינה למה אותה ילדונת התכוונה.
ולכן אני אומרת – תכלס מה זה הקול? זה אומר שהיה נעים בשיחה ומעניין לקבל את המידע. הרבה יותר חשוב "איך" מתבצעת השיחה מאשר "מה" תגדנה.
לפעמים קורה שהבנות נחשפות למידע לפני השיחה, אז כשמדברים איתן בגובה העיניים ומציגים את הנושא בצורה חיובית, ההתייחסות הקודמת (בד"כ כנושא מפדח ומבאס) – מתעמעמת. (וברור שרצוי שתהיינה הראשונות)
אז איך את מעבירה משהו שנתפס כמדכא ומגביל לפעמים, כמופלא?
איך את מציעה לתווך את זה לבנות?
דבר ראשון זה תהליך שאני עברתי כאישה, זה לא נושא שהוא טעון לי.
מעיין מציינת את זה כלאחר יד אבל אני רוצה להבהיר כאן נקודה. אצל הרבה נשים ענין הוסת טעון, מורכב ולא פתור. תפתרו אותו קודם אצלכן ורק אח"כ תתווכו אותו לבנות שלכן. זה מתחיל אצלכן. ואם יש לכן איזה אישיו עם הנושא – אפשרי לעבור תהליך. חבל להעביר את התחושות המבאסות שלכן לבנות 🙂
דבר שני – לדבר על זה. ככל שמדברים יותר – רוכשים שפה, ויש אפשרות לבחור את המילים שירגישו לך בנוח ובטוח איתן.
דבר שלישי – לבוא בפשטות.
אני מבקשת דוגמה:
במהלך סדנה על וסת, הבנות יכולות לשאול "איך ילדים מגיעים לעולם".
אז כל השאלה היא איך מתייחסים לזה – בצורה שלא נבהלת ולענות "איזה שאלה מעולה זו" ולפשט את הדברים.
לדוגמה: לבנים יש זרע ולבנות יש ביצית וכשהם מתחברים – אלו הם החיים. והרעיון הוא לבחור מילים שאני מרגישה איתן בנוח ושהן תרגשנה איתן בנוח. לברור מילים אוניברסליות ושכולן תרגשנה איתן בנוח. לפעמים אפשר לתת כמה אפשרויות של מילים כדי שכל הכיתה תרגיש נעים. והרעיון הוא לומר את זה בצורה נינוחה, בטבעיות ובפשטות, כי זה הגוף שלנו. זה לא שונה משום מערכת חיונית אחרת.
ככל שמתחילים את השיחה והחינוך בגיל צעיר – זה יתפס כמשהו טבעי. את "הפדיחה" לילדים אנחנו מכניסים. זה יכול לקרות כשהם חוזרים מהגן או מבי"ס עם מילה מסוימת ואנחנו מובכים ואת המבוכה הזו – את הרגש הזה, את הפדיחה שהם גרמו, הם יזכרו ויקשרו לאותה המילה/הנושא ששאלו לגביו.
אנחנו מעלות נקודה חדשה:
אמא לנערה בת 12 שקוראת אותנו כאן עכשיו ושלא שוחחה עימה עד כה. איך נתחיל?
מעיין מציעה לפגוש את הבת במקום שלה: לשאול את הבת מה היא חושבת על וסת, איזה דימויים יש לה לזה. (מעיין משתמשת בפעילות זו בסדנאות שהיא מעבירה בכיתות) ויש כל מיני תשובות אפשרויות – כמו איכסה, גועל, פחד.
קודם כל להבין מה היא מרגישה, לשמוע אותה – למה זה מגעיל, למה זה מפחיד, ולתת לה להוציא את כל הפחדים החוצה ולפרק אותם.
למה את מרגישה שזה מגעיל? כי זה דם, זה איכס. אבל זה דם מהגוף שלך. כל דם הוא מגעיל?
כי זה כואב? למה זה כואב? יש נשים שזה לא כואב להן. זה לא חייב לכאוב ולא כל הימים ויש מה לעשות עם הכאב, יש ימים שזה פחות נעים ואצל חלקן זה אח"כ משתפר. לתת לגיטימציה לתחושות שלהן, לרגשות שלהן ולחששות שנלווים ולענות עליהן בנעימות.
ולפני שאתן מתווכות את זה לבנות – להבין איך אתן מרגישות, מה מפחיד אתכן, מה מרגיש לכן, ולבדוק את זה לפני שאתן מעבירות לבנות.
אז "ראיתי אותי"?
למעיין יש הצגה לבנות על גיל ההתבגרות וזה השם שלה – "ראיתי אותי" – לראות את הנערה ואת עולמה הפנימי.
ההצגה לא מסבירה על הוסת , מחזוריות האישה או על איך מגיעים ילדים לעולם.
ההצגה באה לתת לבנות את תחושת ההזדהות – להציף את המקום שלהן, איפה הן נמצאות, הפחד מהמחזור, הקושי עם דימוי הגוף, החשש מלקנות את פריט הלבוש התחתון הראשון, הפגיעה מהחברות שלא מזמינות, הפזילה לעבר חבורת הבנים.
ההצגה גם נותנת המון תקוה להמשכיות. לא כל החיים זה גיל ההתבגרות – החיים ממשיכים…
ההצגה נותנת לבת להרגיש נורמלית, להבין שעוד מישהי עוברת את זה ועוד מישהי מרגישה את זה ולא רק היא. ההצגה פותחת שיח – פנימי או חיצוני – ונותנת את המקום והבמה להציף נושאים.
ההצגה לא נותנת בהכרח פתרון אלא מציפה שיח לדבר על מה הן ראו. "מישהי" דיברה על הדברים האלה ואפשר להתייחס אליהם. להרגיש שזה בדיוק מה שאני עוברת ומפה אפשר לדבר על זה.
בהצגה מבינים שגם אשה בת 30 יכולה להתמודד עם אותם שאלות ולבטים, שגם אמא שלה חוותה את זה פעם, להבין שהיא לא לבד בחוויה ולראות את עצמה (ולקבל ולאהוב) באמת.
וזה בסדר לזכור שגם לנו זה היה מקום מבלבל וכאוטי ולהתמודד עם הרגש שעולה לפני שאנחנו מגיעות לבנות שלנו.
שאלות נפוצות בשיח עם הבנות ?
שאלות שחוזרות על עצמן:
מה קורה אצל הבנים, מיתוסים על הריון, לידה והנקה ואיך זה מתרחש. הרבה שאלות סביב זה – כנראה הן מניחות שיום אחד הן גם תהיינה שם.
אחד הדברים שלא עולה בקול אבל נמצא בחדר זה האם מה שאני עוברת הוא נורמלי. הן לא תגדנה את זה בקול אבל הרבה פעמים זו תחושה שנמצאת שם. "האם אני נורמלית, האם מה שאני עוברת זה נורמלי? האם אני יותר מפותחת מכולם או דווקא פחות" והמסר הוא שהכל נורמלי ושונה זה נורמלי. זה משהו שחוזרים עליו במנטרה – שלכל אחת יש את הקצב שלה ואת מה שנכון לה, יש טווח ויש מנעד – יש כאלה ויש כאלה. כל הזמן להדגיש שכל אחת חווה את זה אחרת ועוברת את זה שונה וזה נורמלי וזה בסדר.
המנעד הוא מה שנורמלי.
שאלה אחרונה – מה הגיל הנכון להתחיל לפתוח בשיח עם ילדים?
מגיל אפס. ומה זה אומר?
מורכב יותר להתחיל את "השיחה" בגיל עשר. זה לא "שיחה" זה שיח מתמשך. זה לפני שנותנים שם, זה להתייחס. איך מתייחסים לתינוק, מה קורה כשמחליפים חיתול, אני משימת (מלשון – לתת שם) את איברי הגוף השונים, מסבירה בצורה מאוד טבעית ופשוטה מהתחלה. וככל שהיא תגדל זה לא יהיה כזה מורכב כי יש בסיס טוב – כי זה חלק ממנה וחלק מהחיים הטבעיים שלנו וחלק מהנס בעולם.
ואיך יודעים מתי לספר על וסת או על מתי ילדים מגיעים לעולם?
זה קודם כל לבדוק איפה הילדה נמצאת, מה היא באמת שואלת, מה היכולת שלה להבין. להנחית על ילדה קטנה מידע שהיא לא יכולה לעכל זה לא טוב. צריך לגשש איפה היא נמצאת ומה היא מבינה. עונים איזה תשובה ומגששים האם זה סיפק אותה. יכול להיות שהיא לא צריכה יותר מזה כרגע.
ואם מפתחים את השיח הזה מההתחלה אז אפשר להרגיש את הילד יותר, לא צריך לגשש כל הזמן.
ובהסתכלות לילדים גדולים יותר – ילדים יגיעו למידע גם בלעדינו. נקודה.
יש חברים, טלפונים, מאגרי מידע, ספרים. ולכן אנחנו צריכים לצייד אותם בהשקפת עולם שלנו על הדברים האלה. ולפני.
צריך ליזום שיחה ולהציף את הנושא בצורה נעימה שמכבדת את הילד ושגורמת לנו להנחיל את הערכים שלנו בנושאים הללו.
זה מתחיל מגיל צעיר. אם הוא נניח מגלה על יחסים בין גבר לאישה בעצמו ובחשאי ולא דיברו איתו על זה, הוא יבין שיש כאן סוד שההורים לא מדברים עליו וזה משהו אסור – אז הוא לא יבוא אלינו – אבל אם נגיד לו בפשטות שזה משהו מקודש שמביא חיים לעולם, אם נעביר את המסר – שזה חיובי ובריא– אז תפסנו את ההזדמנות.
תודה ענקית מעיין!
מסכמת לכן:
פשטות
להבין מה הילדה יודעת ומרגישה
לא להעמיס!
להרגע 🙂
פוסט שמתקשר לעניין:
איזה ספרים מדברים על "איך ילדים מגיעים לעולם? מה מומלץ? מה לקנות הביתה?"
ו….
אתן ביקשתן – אז הפוסט הבא יעסוק ב – איך לדבר עם מתבגרים! ומה הדגשים המיוחדים עבורם.
רוצה לא לפספס אותו?
הרשמי פה למטה.
