הרהורים של שישי זוגי
יום שישי הוא תמיד יום של בית קפה (בלי קפה, כי נגמלתי), לחם שווה וארוחת בוקר.
זה יום של שקט, מישהו אחר ממלצר, מגיש, שוטף כלים וחותך סלט. שעה של ניידים בצד ושיחה. וגם אם אין הרבה על מה לשוחח אז אוכלים בשקט של הביחד.
זה זמן זוגי כבר הרבה מאוד שנים והוא מחייב שני דברים כדי שהוא יקרה: יום שישי נטול ילדים (כלומר לא בחופש) ומקום מחוץ לבית (קרי בית קפה). לא עובד לנו שום דבר אחר, ותאמיני לי שניסינו. לא פיקניק בים, ולא טיול על החוף, לא שיטוט בקניון, ולא קונדיטוריה ולא מוצרים שווים לארוחת בוקר בבית. רק בית קפה. וזהו.
היום היו לנו סידורים, וחיפשנו בית קפה קרוב וכל בתי הקפה היו מלאים וסתם לא התחשק לנו עליהם. הם גם היו מהבתי קפה של הביוקר שנשארים רעבים אחר כך, ואי השקט שלי כבר התחיל לטפס, (או כמו שאיציק קורא לזה – ה"טורים" התחילו לעבוד) ואז הוא מצביע על פיצריה.
יש שם גם סלט הוא אומר.
נכנסים והבחורציק הנחמד שעומד שם אומר שביום שישי יש רק פיצה ופסטה. וזהו. והאכזבה מאיימת להכריע.
אבל אז פתאום אני אומרת למה לא באמת פיצה. ותכלס לא כל יום שישי זה שישי הזה, ועדיף משהו ואפשר לנסות. וכשאני מסתכלת בפיצה הזו מקרוב היא נראית די טובה, בלי הרבה רוטב, קריספית ועם תוספות שוות של ממש. ואנחנו אומרים יחד – אז ננסה.
ואחרי שהזמנו את המשולש הרביעי 🙊 (זו הפיצה הכי טובה שאכלתי אי פעם!) קלטתי שזה יום שישי, ואנחנו יושבים ונהנים מהאוכל והניידים בצד. ובעצם הכל קרה כי איציק היציע וכי אני נתתי לזה צ'אנס.
וחשבתי כמה מהר אנחנו פוסלים דברים בחיים רק כי הם לא באים ארוזים בדרך בה אנחנו רגילים. וחשבתי כמה קשה להתנסות, וכמה הרווחתי. (גם קלוריות כן 🤐 אבל גם בנפש).
