אי של שפיות

אתמול היה יום מטורף. כזה שכול כולו אחרים.

לא היה לי בו אפילו רגע לעצמי: ריפוי בעיסוק לקטנה, מסיבת יומולדת לחברה מיוחדת, רופא עיניים לגדול, הקפצות חוגים, "קופצים" לצורף, חוזרים ללמוד בהנדסה עם האמצעי לשלוש שעות, החמות באמצע היתה זקוקה לעצה כלשהי עם מצגת עסקית ואז חברה מהממת נוספת נרשמה ללימודי קלינית והיתה צריכה קצת עזרה. (באמצע עוד היו בישולים, כביסות, הכנת א.ערב ועבודה "רגילה") .

ב11 ורבע, גיליתי שהיום הזה היה כל כולו אחרים. ואני – איפה אני?

אז נכנסתי למיטה, גיששתי בעדינות אצל החצי שלי וביקשתי פינוק. יחס. חיבוק. משהו שיחזיר אותי קצת לעצמי ויחבר אותי לגוף שלי וליכולת להרגיש. והחמש דקות האלה היו הסיום המושלם – חיבור של גוף ונפש, ניתוק ושחרור. הם היו אי של שפיות.

בעולם של רכבת הרים, צריך גם תחנות רענון.

אני מבקשת. אל תשכחנה את עצמכן על המסלול. דענה להביא את עצמכן למצב של טעינת אנרגיות תמידית של נפש ושל גוף. של חיבור אינטימי. של זיקוק. (תרתי משמע :-)) .

זהו. הטענתי את הבטריה. עולה על הרכבת שוב.