גוף ולשחרר או: לסמוך על אחרים

היא.
מתוקה, אוהבת מאוד ורגישה.
ולחוצה – כשהם יחד.
זה לא היה לה, רק אחרי שהבכור נולד. והוא כבר בן שנתייים והיא עדיין לחוצה.
אנחנו מבררות יחד. מנסות להבין.
ומבינות שיש לה אזורים שלא נוגעים בהם אבל היא מתפדחת לומר לו.

סיפרתי לה על מפת סימון, על גבולות.
על הביטחון שנוטעים בנו הקווים. והצעתי לה לסמן. במילים, בטוש, בבגדים, במה שיתאים לה – לשרטט את הטריטוריה שלא נוחה עבורה בגופה ולשוחח על זה. קצת בהומור, קצת בחיוך. כי 'לשחרר' זו מילה מטופשת. קצת קשה לשחרר כשאנחנו אבודות וכשאין לנו גבולות ברורים.
ותכלס, אף אחד לא מצפה ממנה לשחרר. חוץ ממנה בעצם.

והסברתי לה (ולי ולכולנו) שבכל משחק יש גבולות וחוקים וברגע שלהנאה אין גבול, היא הופכת לכאוס ויכול להיות, לא בטוח, שיהיה מי שיפגע. אבל למה לנסות?
היא הסבירה לי שזה מרגיש לה מוזר, זה הבעל שלה והיא אמורה להיות שם נינוחה. עניתי לה שאמור זה שם של דג (בדיחה מטופשת של הייטקיסטים) וגם שזה הגוף שלה.
וזה בסדר, לכל זמן ועת. דברים משתנים וגם אם לא, מה שחשוב זה מה שהיא מרגישה עכשיו. החוקים יכולים להשתנות בעתיד או אפילו במשחק הבא.
ואגב, גם לו יכול להיות שיש כאלה חוקים ואזורים. את אף פעם לא שאלת. אולי לא כאלה שהם וטו אבל שהוא פחות מעדיף שיגעו בהם.
היא צחקה. הוא? להם? את רצינית? הם רק רוצים שיגעו.
טוב, אמרתי לה. אם לא תשאלי – לא תדעי.

אחרי שבוע היא מסמסת. מסתבר שהוא גם בן אדם, רק שזה היה נראה לו לא מספיק גברי לשוחח עליהם, וכשהיא פתחה בשיחה וסיפרה על עצמה, אז גם הוא נפתח. ואת? אני שואלת.
זה היה לי מוזר, אבל השיחה קצת שחררה לי. לא סימנתי בטוש. פחדתי על הסדינים ואיך זה ירד בכלל, אבל היה לי משהו שקט יותר. ואמרתי לה שזה יקח זמן אבל לפחות למשחק יש כללים.