החתונה שלנו. 14 שנים פחות. 13 קילו יותר.
13 קילו שעליתי בשלושה וחצי חודשים: מהאירוסין לחתונה.
שואלים אותי לפעמים אם אני יודעת מה זה להתמודד עם דימוי גוף מעפן. את רצה הרי, ואוכלת חלבונים. את בכלל יודעת מה זה להתמודד? אז זהו שכן. מהדיאטה הראשונה שלי בגיל עשר אצל אביבה שמש.
אבא היה לוקח אותי כל יום שלישי אחהצ לאביבה והבטן שלי היתה מתכווצת. עליתי? ירדתי? אביבה היתה מחבקת וקוראת קריאות שמחה ועידוד כשירדתי במשקל, אבל כשעליתי או נשארתי מאוזנת היה לה מין מבט מאוכזב בעיניים. סה"כ ירדתי אצלה 7 קילו בחצי שנה, ילדה בת עשר. ומאז? לא הפסקתי לעלות. ולרדת. ולרדת. ולעלות. מירי בלקין, חלי ממן, דיאטת לחם, דיאטת כרוב, חלבונים, נטורופתיה, צום, "ימים", הכל. חוץ מכל מיני דברים בלתי מזוהים שאמא שלי לא הרשתה לי לקחת. אולי זה יפגע בפוריות של הילדה. לכו תדעו.
והם תמיד הכינו לי, וקנו לי אוכל מיוחד וסידרו לי צלחות. ואני? כשלא התחשק לי, אכלתי בלילות. קניתי חטיפים במכולת וכרסמתי בחדר. בשקט. חשבתי שאף אחד לא יודע. ושאף אחד לא יראה. תמימה כזו הייתי.
ובאיזה מקום בראש, ואחרי כל מיני שיחות הבהרה, ידעתי שאני צריכה להיות רזה. כי אחרת מי יקח אותי. אף אחד לא מתחתן עם בחורה שמנה. הם לא יראו את מה שיש לך בראש, הם קודם רואים את הגוף. הם רוצים מישהי רזה להראות לחברה. חבורת השווים.
ואז, הוא היגיע. הראשון שלי. אהבתי בו מיד את הכל. ורציתי אותו. והוא? זרם עם הענין. אני זוכרת ששאלתי אותו מה אמא שלו אמרה עלי. 'היא אמרה שאת יפה, לא הכי רזה, אבל בסדר' ואז התארסנו.
דקה אחרי שהתארסנו לא הפסקתי לאכול. ועליתי. זו היתה תקופה כזו שהתראינו פעם בשבועיים עד לחתונה. תעשו חשבון. 2 קילו בממוצע התווספו בכל פגישה. ואני זוכרת את המבטים שלו והניסיון להבין מה לעזאזל לא בסדר בבחורה הזו שהוא הרגע התארס איתה.
זהו. התחתנו. נרגעתי. ובאיזשהוא שלב ניסתי להבין מה הגוף הזה בשבילי. לא בשביל ההורים, לא בשביל חתן, לא בשביל הבית כנסת ו"המה יגידו" אלא בשבילי. ואיך אני אוהבת אותו. עזרו כל מיני ספרים וניסיונות שונים אבל בעיקר המון קבלה והכלה. ככה ירדו הקילוגרמים העיקריים, ומאז ועד היום אני מתמודדת. כזו אני, אוהבת לאכול. ומונעת מאכילה רגשית.
זו מלחמה הרבה פעמים. האוכל והאהבה העצמית. אני צריכה לוודא שאני לא שוקעת בשנאה תהומית בכל פעם שבלסתי חבילות שוקולד למוות (חבילות. לא חבילה. חבילות, ופתיתים ולחם וכל מה שהיה בדרך ומתוק עם מלוח וחריף עם דלוח, אבל זה בולמוס, מי סופר) אבל מה כן? כל שנה זה משתפר. וכל שנה אני מקבלת את עצמי קצת יותר. וגם האכילה הרגשית לפעמים קצת מתאזנת. היא מרימה ראש מדי פעם לכמה ימים ואז דועכת שוב. ואני? עדיין משתדלת לחבק את הילדה שבי ולא לתקוע לה פרצוף מאוכזב של אביבה שמש. כי אני יודעת שיהיה בסדר והיא בסוף תלמד שהיא אהובה ושלא משקל הגוף הוא שקובע. אני מקווה שהיא תלמד. ממש מקווה. בשבילה.
גילווש מרגש תודה על החשיפה מכירה אותך אישית ואכן היפה הזאת ולא ממש הרזה גרמה לי כאשה לעצור את נשמתי כשראיתי אותך אז דרשני את מדהימה יפה מבפנים ומבחוץ !!!!
לי יקרה ואהובה. תודה על המילים לא סתם נפגשנו. אני בטוחה בכך. ❤
בלוג יפה. אוהב את המהלכים שלך.
דרור לוי
תודה! עדיין מחפשת מה הדרך הנכונה ללכת בה..
כל כך מלאה, שופעת ומעניינת. בלי שום קשר למשקל.
מהממת.
נתקלתי בזה עכשיו והזדהיתי מאד.
גילי את מקסימה ששיתפת בכאב ובקושי הזה, יש המון נשים שיזדהו איתו.
המשבר הכי גדול שלי בעניין הזה היה "איך יכול להיות שאנשים מבוגרים וחכמים יכולים להגיד לי משפטים כל כך שטחיים על מי שאני, להעריך אותי על פי הגודל של הגוף שלי (3-4 ק"ג "מיותרים", כילדה קטנה!) ולטלטל את עולמי בגלל זה!"
איפה כל מה שלמדתי להעריך ולאהוב בעצמי, מעבר לחיצוניות, ולמה עכשיו הכל מתגמד בגלל כמה קילוגרמים טיפשיים?!?!
(כל זה כמובן גורר איתו עוד כמה ק"ג בהמשך הדרך….)
ואכן, התשובה היא להפסיק לייסר את עצמך בשעות של נפילה, ובכלל, ולאהוב אותך בדיוק כפי שאת, תמיד ועל אף…
כך אני מאמינה שהירידה במשקל פשוט תקרה, ממקום של אהבה ושלום בעצמנו. <3
מסכימה. הרבי מסלונים כותב שהייסורים על חטא הם יותר חמורים מהחטא עצמו. מוצאת את זה נכון גם לאכילה. הרבה פעמים אנחנו כ"כ חופרות על מה שאכלנו והטעם נשכח ממזמן. תודה על התגובה המרגשת <3