"אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על הטבילה"
שיחה עם נחמה שולמן
נחמה, בת 52, עם 5 ילדים בלי עין הרע, היא אשה שעושה הרבה: מדריכת כלות, יועצת הלכה, בלנית, מייסדת אתר מקווה.נט ויוזמת שיפוצו של מקווה פקיעין התל אביבי (החל מהשגת מימון ועד לתכנונו). רציתי להעמיק עימה בשיחה, ובעוד שחשבתי שהראיון יתמקד במקוואות, הוא תפס כיוון שונה, קרוב ודומה: מקווה והרבה גוף-נפש.
אז למה דווקא מקוואות? איך הגעת לזה?
נחמה מונה כמה ארועים שגרמו לה לפעול בנושא המקוואות:
הראשון התרחש כשהדריכה את הבת של השכנים שאינם דתיים, ותוך כדי ההדרכה שמה לב שכל מה שעניין את הכלה לעתיד היה איך היא עוברת את "מחסום הבלנית" והמקווה. לא עניין אותה יום החתונה ואיך הוא יעבור, אלא רק איך המקווה יעבור, והיה משהו בחרדה הזו שנחמה רצתה למוסס.
המקרה השני שייך לעולמה הפרטי של נחמה: בטבילתה שלה לפני החתונה, ובעודנה במים, ביקשה ממנה הבלנית להעתיר בתפילות: "תבקשי על ההוא, ותבקשי על זה, ורק השם הזה…" במקום לומר לה – נחמה, ברגע המקודש הזה, תבקשי עלייך, על הזוגיות שלך ועל הבית שאת בונה. 'היו שם תחושות של טבילה 'שנגזלה' וחדירה לפרטיות' היא מספרת. 'וזה אחרי שהרגשתי במבחן: עיניים, שיניים, אוזניים, מין V כזה שצריך לסמן בכל הסעיפים'. אבל למרות הקושי או שאולי דווקא מתוכו – נבטה בתוכה ההבנה שאפשר גם אחרת, שמקווה יכול להיות זמן מיוחד ומשמח, מעצים ונשי.
מאורע נוסף היתה טבילה מרגשת עם תחושה של: במקווה הזה אני נפקדת בפרי בטן. נחמה מספרת על מקווה לא מטופח בלשון המעטה, ג'וקים שמתהלכים על הקירות ורמת ניקיון ירודה, ויחד עם זאת – הרגשה של התרוממות רוח גדולה ובכי שהגיע מהלב, וההבנה הזו… עד כמה ההכנה הנפשית והדרך שבה אנחנו מגיעות למקווה משפיעה על הטבילה עצמה ויכולה לקחת אותה לכיוונים אחרים.
באותו רגע ידעה שנרקם פה חלום: מקווה שהוא ספא, מקום מטופח שמעניק ריפוי לגוף ולנפש, לחיבור שהיה חסר בחוויה האישית שלה.
נחמה מבדילה בין מקווה שהוא ספא לספא שהוא מקווה. "היום נשים לא צריכות לגיטימציה ללכת לספא", ולכן המקום צריך לשדר קודם כל קדושה ורוממות רוח לפני האבנים החמות… "זה יכול להיות מקום שמשלב טיפולי יופי או מסאג"' – אבל קודם כל לנפש, זה שינוי התפיסה הגדול.
וכך הגיע מקווה פקיעין -
מתוך הבנה זו של חיבור הטבילה לנפש, ושיש דרישה לבית שיהווה פיילוט לשינוי, כך נולד הפלא הזה..
ואז הגיעה מניפת הטהרה -
שיוצרת אצל האשה תהליך. מניפת הטהרה היא ספרון שעיצבו נחמה ואלישבע מירוויס בעיצוב של מניפה המציגה מבט חדש על הטהרה הנשית. המניפה מלווה את האשה בתהליך פעיל של בנית תודעה נשית: אישית, זוגית ומשפחתית.
'מניפת הטהרה' מחולקת לשערי זמן לאורך ההתחדשות החודשית של הגוף והנפש.
יש במניפה ארבעה שערים:
הפסק טהרה, שבעה נקיים, הכנות לקראת הטבילה והטבילה עצמה.
השער של שבעה נקיים, מחולק על פי הספירות הקבליות ובהקבלה לספירת העומר. בכל יום טיפים ועצות לעבודה פנימית. אשה יכולה לקחת בכל מחזוריות אפילו רק דבר אחד לעבודה פנימית עם עצמה, כלפי שמיים, בן הזוג , משפחה או למעגלים אחרים בהם היא נוגעת.
אני מבקשת דוגמה ונחמה מציינת פעולה משער ההכנות לקראת הטבילה – ניקיון העיניים. אפשר להתייחס לניקוי העיניים בצורה רגילה ואפשר גם להחליט שהיום מסתכלים בצורה מיטיבה על דמות מסוימת בחיים שלנו.
דבר נוסף הוא סרט של שש דקות שלקח שלוש שנים להפיק אותו, בתקציב עצום לדבריה של נחמה. סרט שמחבר נשים ברחבי העולם למהות של המקווה. לצפייה בסרט הקליקי כאן
אז תכלס, מה עושה את ההבדל? איך מקווה הופך להיות מקום משמעותי?
זה קשור לאמונה ולשיקוף של חיבור הגוף למים ולפנימיות.
במקווה פקיעין לדוגמה קיים שיח של עשר דקות עם כל כלה על החוויה של מהות המים לגוף ולנפש. הסבר על איך לכוון למקום של חיבור בין האשה לבין האינסוף, הטבע והאלוקות – חיבור של כל אחת עם גופה ופנימיותה. לעזור לטובלת לקבל החלטה איזו עבודה לעשות היום בחדר הטבילה, (שמושפעת מהעבודה הפנימית שהתחילה שבוע קודם), וכך במקווה נוצרת "הפינאלה" – הבחירה מה להשליך למים ומה לקחת מהשפע.
כי מים, הם הדבר הכי ראשוני שהיה קיים בבריאה. מצד אחד מטהרים ומזככים, ומצד שני הם מי גשמים – עם ברכה ושפע אלוקי. וכך יש לנו יכולת להשליך את המאוס ולקחת ולקבל את השפע הרצוי.
נחמה מספרת על אשה שעברה כריתת שד: על עבודה עמוקה של דימוי גוף וקבלה עצמית. היא זוכרת שיחות על שפת המקווה, כשהאישה לפעמים עטופה ולפעמים לא. רגליים נוגעות במים, מקופלות. ובכל טבילה היתה שם שאלה חזקה – מה להשאיר במים – אילו תחושות, איזה כאב, ואלו עוצמות ותכונות לקחת מהשפע הזה, מהראשוניות הזו של המים.
הכל נמצא בתוכנו, רק צריך את הזמן והמקום לארגן הכל, והמקווה יכול לספק לנו אתנחתא ממרוץ החיים. אתנחתא לחשוב.
נחמה מספרת על הידרופוביה – פחד ממים וטיפול שלפעמים נעשה מתוך "אין ברירה" כי יש מקווה. (ואז נשים עוברות תהליך אישי בזכות החיוב לטבול)
בסופו של דבר, המקווה פוגש כל אשה במקום שלה, בקשיים וביכולת להכיל את מה שהיא עוברת – עם עצמה, בן הזוג והמשפחה שלה.
נחמה מחדשת לי על תופעה שנשים באות לטבול אחרי יום קשה, לטהר את הנפש ולהוריד את הקושי – להשאיר אותו במים וזה מפליא ומרגש אותי בעת ובעונה אחת.
מיזם נוסף הוא ליווי שמע לטבילה. אלו הן הקלטות של תחינות, תפילות ומנגינות שהוקלטו ע"י נחמה ורוחמה בן יוסף, והרעיון הוא שאשה תוכל להקשיב בעודה נמצאת במים או מתכוננת, שהיא לא תצטרך דפים, ושהתפילה תלווה אותה אל תוך הטבילה וההכנות עצמן. (את תחינות השמע אפשר למצוא באתר של מקווה.נט)
ואז אנחנו משוחחות על ההכנה ליום של המקווה
ולפעמים, עם כל הכבוד לרגע האישי ולהתכווננות, ההכנות מפילות אותנו פעם אחר פעם.
במסעות שלי במעגלי הנשים אני מבינה כל פעם מחדש כמה מקווה יכול להוות יום לחוץ בחיים הלחוצים ממילא. ושאם ביום שישי השטן מקטרג, אז ביום של מקווה הוא חוגג: הכל יוצא מידי שליטה ואיכשהו הכלים נערמים, הילדים רבים, יש עיכוב בעבודה וגם לא הספקת לישון לילה לפני. נחמה מחייכת.
מקווה זו מצווה לא פשוטה. ההתארגנות, ההכנות.
אני מבקשת טיפ. עצה, להעביר לכן ונחמה נענית:
1. ללמוד את ההלכות ולא להחמיר היכן שלא צריך, אין שום צורך לעשות אמבטיה עם סטופר..
2. לשאול. אם את לא בטוחה – תשאלי. אל תהיי פוסקת הדין לעצמך. נשים לפעמים מחכות שהכל יהיה לבן, ללא שום כתם ומחכות ימים נוספים לטבילה. אז אל.. אל תסמכי על עצמך בדינים האלה.
3. לנסות להפריד כמה שיותר את ההכנות מיום הטבילה. (יש לך לק? תורידי ים לפני)
4. להפריד בין הטבילה לבין יחסי האישות. הטבילה היא לאו דוקא כלי לבאות…
הטבילה היא קודם כל עבורי, להתחדשות שלי ולהתחברות שלי.
נחמה ממליצה ללכת לטבול בזמן גם אם לא יישרתם הדורים, הבעל במילואים, חו"ל, או כל אילוץ שיכול למנוע מכם יחסים לאחר הטבילה. להפריד בין אחד לשני. אין לזה שום קשר.
5. להבין מה הדברים החשובים לאותו היום ובמקום להתמקד רק בדברים גופניים, להתמקד בנפש, בעיון של הגוף והנפש.
הלחץ הזה מביא נשים לקריסה ובסופו של יום נכנסת פה גם הציפיה העצומה של האישה והזוג מקיום יחסים בערב הטבילה. זה חייב להיות! מוצלח! נהדר! ודווקא מכל כך הרבה ציפיות ולחץ שמתנקז לאותו היום, הכל מתפוצץ ונגמר עם כאב לב גדול. אז לא "חייבים", ולא "צריך", בעיקר צריך לרצות להגיע אהובים, רגועים ומחויכים ולא להוסיף על עצמינו צער ולחץ מיותר.
נחמה מביאה ציטוט של הרב שפירא שדיבר על זה שהחיים הרוחניים הם כמו נדנדה: כשמחמירים מאוד בדברים שוליים אז יוצא שמקלים ראש בדברים שהם דאורייתא. זה לא יכול להיות מאוזן, כשאנחנו מגדרים (מלש' גדר) את עצמינו בדברים שאינם הכרחיים אז יש שחיקה עם היכולת שלנו להתמודד ונופלים בגדול.
בנוסף, יש חידוש מופלא על הלכות טהרה: האיסורים נועדו דבר ראשון ללמד אותנו מה לעשות כשכן "מותרים" ונמצאים יחד: לאכול יחד מצלחת אחת, להציע מיטתו, לשבת על המיטה שלה.. להציע מיטתו ולשבת על מיטתה זה לא רק לנפנף בסדין, יש שם רמיזות שהם הרבה יותר עמוקות. מסופר על הרב גץ שהיה יושב עם אשתו ומאכיל אותה מצלחתו, ויש לימוד אדיר מזה של תובנה מה זו אינטימיות. כמה אינטימיות יש לשבת לאכול מצלחת אחת…
חוזרות לעניין של שבעה נקיים.
אני מעלה את העניין של ההתכווננות.
יום המקווה אף פעם לא מגיע בהפתעה, אומרת נחמה.
אני מספרת לנחמה שבתהליך שעברתי, הבנתי שמקווה דורש הכנה ושהוא לא מגיע אף פעם "פתאום". יש לנו שבעה ימים להתכונן, ובשבעה ימים הללו אנחנו יכולות לחזק את הקשר האינטימי – השיחתי עם בן הזוג. דווקא כשאסור לגעת. דווקא אז לדבר ולהסתכל בעיניים – כשזה יותר קשה, וכשמגיע יום המקווה – המגע רצוי, נחשק ומחבר. אחרי שחיברנו את הלב, מחברים גם את הגוף. וגם, שתינו נזכרות בערגה, בימים שהיינו סופרות לאחור את הימים בפתקים על המקרר אגב, אני ממליצה לספור את הימים יחד בוואטאפ, בפתק סודי או בכל דבר אחר. עוזר להתכווננות ולהשתוקקות.
אני מבקשת מנחמה לסיים והיא בוחרת משפט ממה שקראה על חני באותו היום (והיא אפילו לא ידעה שהיינו חברות). (הראיון נערך ביום חמישי, יום לאחר פטירתה של חני וינרוט ע"ה). היא אומרת שקראה שחני כתבה שרק מי שבוכה מכל הלב, יכול לשמוח מכל הלב, ובמקום שידע עצב, יש גם שמחה. במקום שהיה קושי, יש צמיחה. ובמקום בו יש כאב, יש מקום לגדול.
ואנחנו מקשרות את זה למקווה, למקום של צמיחה, חשיבה, של כאב לב לפעמים ועבודה פנימית, ושל חיבור של גוף ונפש שהוא הרבה פעמים לא פשוט. עצם העמידה הזו, ההתעטפות במים, ערומה לא רק מבגדים, מחברת ומוציאה מאתנו דברים שלא תמיד קל לנו לפגוש.
כמה דברים לסיום (גילי):
1. עבודה עבודה עבודה. אין מנוס מעבודה פנימית שעוזרת לנו לזקק את התהליכים שאנחנו עוברות.
2. להבין מה יום הטבילה מסמן עבורך. יש חוברת עם סיפורי טבילה שמרכז יהל הוציאו בשם "טובלות במילים" על משמעות המקווה. אישית, התחברתי לכמה סיפורים ששינו עבורי את ההסתכלות על יום הטבילה. מומלץ בחום. (ואפשר גם להשאיל ממני למי שקרובה)
3. להתחיל להתקרב אחד לשני שבעה ימים קודם הטבילה.. לא להתרחק. לפעמים הריחוק פיזית מייצר ריחוק נפשי. אז בבקשה – לא. תיצרו שיח, צאו להליכה, דברו על כוס קפה. אל תתנתקו.
4. להבין שלפעמים הטבילה אינה רצויה בגלל יחסי אישות לא תקינים, ואז חוסר חשק לטבילה הוא רק "תירוץ". ומפה זו כבר עבודה פנימית אחרת – מה הם יחסי האישות עבורינו? עבורי? האם זהו מקום אישי וזוגי שמייצר הנאה וחיבור או לא? ולעבוד על מה שנכון לנו. לא תמיד זוהי הטבילה. להפריד ולא "לעבוד" על עצמינו.
5. ואחרון חביב, מקווה. תבחרו מקווה שמתאים לכן. אסתטית, בלנית וכו'. שווה לנסוע עוד עשר דקות בשביל מקווה נעים. (ואפשרי לעשות את זה בנסיעה זוגית, תראו כמה זה מחבר אתכם יחד). וכן. אני יודעת. בייביסיטר. לא נורא. זה שווה את ההשקעה.
מאחלת לכן טבילות מחברות לנפש והמון שפע.
וכרגיל, אני פה אם תרצינה להתייעץ.
