אנחנו זוג "טרי" ומשהו 'שם' לא הולך. זה כואב כשאנחנו יחד, זה לא נעים ולפעמים יש טיפת דימום. מה לעשות?
השאלה התפרסמה בקבוצת נשים והזכירה לי את הטלפונים בתקופת החתונות.
אנחנו זוג צעיר, כבר חודש/חודשיים/שלושה יחד. ומשהו שם לא עובד.
(ויש גם בונוס בסוף הפוסט לצעירות ויפות שהם כבר לא כלות או קלות 🙂 )
כל ההתחלות קשות
כל ההתחלות קשות.
או כמו שכתבתי בכותרת – כל ההת-כלות קשות. לכלות בעיקר. (גם לחתנים, אבל הם פחות הפוקוס שלנו כרגע)
אבל למה?
ולמה לפעמים ההתחלה הזו נסחבת איתנו שנים אחר כך?
ולפני שנענה על הכל, תקראי סיפור:
חלק א' – המתנה
אתם זוג צעיר.
קמתם בבוקר, ירדתם למטה – איש איש לדרכו, ובחניה שלכם עומד רכב חדש. מה זה חדש? חדש דנדש.
בצבע אדום, הריפודים בהירים כל כך, חדשים, ואין עליו שום שריטה.
אתם מתסכלים ימינה ושמאלה. זו החניה שלכם.
על השמשה יש פתק קטן:
"לזוג הצעיר והמתוק, סעו לכם בדרכים ישרות. באהבה, סבא"
אתם לא יודעים את נפשכם מרוב אושר. איך סבא'לה הפתיע. הוא תמיד היה הסבא האהוב עלייך!
מתקשרים לומר תודה, מתרגשים, מלטפים את הרכב. וסבא אומר- תהנו יקירי! סעו בזהירות! זה רכב היברידי-חשמלי-מכונף. שכחתי את חוברת ההוראות בבית, אקפיץ לכם מחר. ביי!
ואתם בקושי שומעים כי שניכם ממש מתרגשים, ורוצים כבר לנסות את הרכב החדש.
חלק ב' – הנסיעה אל הלא נודע
אתם מחליטים בו ברגע לנסוע עם הרכב לעבודה.
יקצר לכם את הדרך. אתם מדמיינים איך תפליגו איתו בכביש, הפקקים נעלמים, הדרך מתקצרת והגעתם לעבודה.
אתם מחפשים את המפתח. בטח סבא הניח אותו על הגלגלים.
המפתח לא שם.
אולי מאחורי הפתק? גם לא.
בטח בתיבת הדואר! רצים הביתה להביא את המפתח של תיבת הדואר. חוזרים מתנשפים (אתם זוג צעיר – קומה 3 בלי מעלית), פותחים את התיבה – ו? גם לא שם.
טוב, חם היום. מתחיל להיות מאוחר. אתם מצלצלים לסבא.
סבא מחזיר הודעת טקסט – "בפגישה. נו, איך הרכב?"
אתם מתפדחים. עונים לו בחזרה – סבא, אנחנו לא מוצאים את המפתח. איפה הנחת אותו?
סבא מחזיר הודעה: "?????????"
אתם מסתכלים אחד על השני. פתאום עוד סמס. יש! עוד שניה הוא אומר לנו.
ושם כתוב: "אני מקווה ששאלתם בצחוק. זה רכב מכונף. אין מפתח. אני מניח שתסתדרו. זה ממש פשוט. מחר מקפיץ לכם את החוברת. יום נעים, אוהב אתכם! סבא"
אוקי. כבר מאוחר. חם בחוץ. אתם מאחרים. השעון דופק.
אתה מנסה ללחוץ חזק על הידית של הדלת.
באסה. היא נשרטה. היא בקריז עליך. כבר שרטת?
חלק ג'- ובו מתקרבים לסצינת הסיום
הוא מפודח. איזה פדיחות. הוא לא גבר גבר. אפילו רכב הוא לא יודע לפתוח. מה היא חושבת עלי?
סה"כ נשואים חודשיים וכבר שרט את הרכב!
מנסים שוב.
פתאום יש לך הברקה: רגע. בטח צריך לנענע את הכנפיים של הרכב המכונף כדי שהוא יפתח. מספר פעמים מסוים. אולי כמו ברכב של סבא?
מנענעת. יש! זו הדרך! ניסיון אחד, ניסיון שני. התעייפת כבר. הרכב מתריע מפני נעילה כללית.
את מכריחה את עצמך להרגע ולחשוב.
פתאום את עולה על זה. זה בטח המספר שלך. למה של סבא?!
מנענעת קלות את הכנפיים, הרכב משמיע אנחת רווחה ומברך אתכם בדרך צלחה.
רוח קרירה נושבת ממנו. המזגן נדלק לבד.
אתם מברכים את סבא בלבכם.
הוא בא להתיישב ולנהוג אבל קולט שאין לו שמץ.
אתם מסתכלים אחד לשני בעיניים ומבינים שהיום זה כבר לא יקרה.
לא בלחץ.
תנסו לאט לאט.
מאוחר יותר. אחרי הצהריים.
יש לכם את כל הזמן שבעולם.
הדרך ארוכה ומפותלת. אני נופל וקם, נופל וקם.
ועכשיו, אל מוסר ההשכל.
יש בכלל צורך?
אולי כן. ההבדל היחיד בין הרכב המכונף של סבא לבין הגוף שלנו זה שאין חוברת הוראות. וכל ניסיון לרוץ מהר ולהתקדם נידון מראש לכישלון.
הגוף שלך הוא מכונה עדינה שדורשת תאום מושלם בין גוף לנפש. והיחידה שמסוגלת לייצר לה חוברת הוראות זו את.
אבל מה לעשות? וגם את לא מכירה אותה? ובטח כשעוד מישהו יקר ואהוב בא לנסות ולהפעיל, ללחוץ על הכפתורים השונים ולשניכם יש בראש חלום של כמה זה פשוט לנהוג יחד אל השקיעה.
אז איפה מוצאים את החוברת?
אז מה כן?
ללמוד לאט. בלי לחץ.
ללמוד את הגוף שלנו לוקח זמן. אנחנו לא מכירות אותו ויש לנו עד 120 להנות ממנו בעזרת השם. אז בלי לחץ.
כל כפתור וכל דוושה, כל אזור וכל עיקול יש לו משמעות מיוחדת. וצריך ללמוד אותם. להבין מתי לוחצים על מה, מתי מקשיבים ואיזה רעשים הרכב עושה כשהוא נהנה ומתי הוא כועס ומתוסכל.
ואם לרכב לא נעים, אז משהו אתם עושים לא נכון. נסו אחרת. לא בכוח.
לא צריך לשרוט. לא צריך "איך שכולם עושים". קחו את הזמן שלכם. אל תחפזו לשום מקום.
תקופת הרצה –
יש רכבים עם תקופת הרצה. בערך עד ה5000 קילומטרים הראשונים הוא לומד להתניע את עצמו. הוא משתפשף. הגלגלים מתרגלים לכביש. זו גם התקופה בה רוב יצרני הרכב אומרים לא לעבור את ה80 קמש. תנהגו עליו בזהירות, תכירו, תלמדו אותו. אל תקפצו מ0 ל180 קמש. קחו את הזמן להתרגל.
לגברים קל יותר לנהוג –
עוד שניה כולכן קמות עלי 🙂 זה בסדר. נשים נוהגות מעולה.
יש פה דגש קטן. לגברים קל יותר לנהוג ברכב שהם מכירים.
כאן אנחנו מדברים על משהו חדש דנדש. חד קרן מכונף יפהפה.
והוא שלך. את היחידה שתכירי אותי הכי טוב. מבחוץ זה נראה פשוט לפעמים אבל לא.
תני לעצמך להיות זו שנוהגת. תדריכי. תכירי את עצמך קודם וככה תוכלי להסביר הלאה.
הפעם זו את שתצטרכי לכתוב את ספר ההוראות. אף אחד לא יוכל לכתוב אותו במקמך.
ואני יודעת שזה לוקח זמן. הגענו לסוף.
לנהוג לעבר השקיעה –
נכון. צודקת.
בסרטים הגיבורים נוהגים להם בכביש ללא מהמורות, בדרך אל האופק והשקיעה.
גם בסרטים הגיבורים והגיבורות שלנו תמיד נהנים ומצליחים בפעם הראשונה.
(וגם ברור שכל החברים והחברות).
אבל זה לא המצב.
בכביש של החיים יש סדקים ומהמורות, והוא מפותל. החכמה היא כל הזמן להתקדם גם אם יש חזרות ולקחתם סיבוב לא טוב.
ובכל הסיבובים האלה, את צריכה להקשיב לWAZE הפנימי שלך.
לא להאיץ בו. לא לנסות לעקוף.
את יודעת מה קורה כשמנסים לנצח את WAZE. נתקעים באיזה כביש ללא מוצא או בעבודות בדרך.
את חכמה. את יודעת מה את רוצה.
את רק צריכה להקשיב לעצמך ולא להתבלבל. אל תמהרו. אל תמהרי.
בסוף, תנהגו יחד אל השקיעה.
****************
וגם, אתם כבר כמה שנים יחד? מזדהים עם המשפט יפים אבל לא צעירים? משהו בפוסט הזה הזכיר לך ערב טבילה? או סתם ערב רגיל?
מזרזים, מנסים, אחרי שבועיים לפעמים אפשר לשכוח את הוראות ההפעלה של עצמך. לא את כולן, נכון.
אבל אם מצאת את עצמך במילים, תאטי. תזכרי להוציא את חוברת ההוראות. תקשיבי לגוף שלך שיודע.
תזכירי לבן הזוג שלך שידע. את אלופה. את רק צריכה לזכור את זה ולדבר את זה. לדבר את הגוף שלך.
מכירה כלה צעירה שהפוסט יעזור לה? חברה בליל טבילה?
תעבירי. תהיי נחמדה. תהיי חברה טובה.
מהשמיים תזוכי. לכי תדעי איזה מצוה עשית.
