מסתתרות מאחורי ניידים. התופעה.
כתבתי בפוסט הקודם (הנה זה פה) על נשים אינטליגנטיות ומהממות (גם אני בינהן!) שבמקום לפתח אינטימיות עם עצמן, בני הזוג או הילדים, מפתחות אינטימיות עם פלסטיק חכם למדי וחתיך ברוב המקרים, הלוא הוא הסמארטפון.
אינטימיות נדירה, כזו שפורטת על המסך, מחליקה אותו ברכות, נכנסת איתו למקומות האינטימיים ביותר שלנו (שרותים ומיטה) ונותנת לו לשמור את כל הסודות כולם: הפתקים החשובים, קודי הגישה והריכולים.
כתבתי גם שהילדים רואים את זה והם יגדלו אותו דבר. שאם הנייד במקום הראשון, אז כשהם יגדלו ויקבלו נייד – הוא יהיה שם – לפנינו, האמהות.
אלו היו מילים מלב שמתלבט בעצמו מה לעשות והשאלות לא איחרו להגיע. אז תכלס שאלתן – מה עושים, איך מתנתקים מהחתיכי הזה, איך משאירים אותו בודד ולא מתמכרים?
ותהיתי עם עצמי שאולי כמו בהתנתקות כזו כתומה – זה אף פעם לא באמת מצליח. ואולי אין סיכוי.
אבל יהודיה לא מתייאשת והחלטתי להביא קצת מניסיוני ומכשלונותי אליכן.
כי בינינו, השאלה האמיתית היא איך עושים את זה בחכמה: איך מבינים שהנייד הוא מזכירה נהדרת אבל לא השותף האינטימי לחיים.
אינטימיות *לא* עם הנייד. העצות.
אז הנה כמה עצות שעובדות לי רוב הזמן:
1. לא מכניסים ניידים לחדר השינה.
אני שומעת אתכן מגחכות עד לפה, אתן יכולות להפסיק 
אבל כן. הם לא נכנסים לשם. לפני שנים קנינו שעון מעורר פושטי כזה מעלי אקספרס, חלק מהחלקים שלו כבר התעופפו ועדיין הוא מרעים בקול בבוקר ומקשה עלינו להישאר במיטה. אם אני צריכה לקום בשעה מוקדמת יותר מהאיש שלי, אז אכוון את השעון המעורר בטלפון הנייד ואשאיר אותו *במטבח*. כך אין סיכוי שארדם לצד השני אחרי שאכבה אותו.
מה הרווחתי מזה? ליד המיטה יש ערמת ספרים + אני משתדלת כל יום להרדם עם ספר וחיבוק. (ופחות פייסבוק) (מה גם שהאור הכחול של הנייד משבש את השינה ומאחר את שעת ההרדמות).
2. אל תאכלו איתו. (עם הנייד). כן, אני יודעת שזה מעניין. כן, אני יודעת שזה מוזר לאכול לבד, כן, אני יודעת ש"חבל על הזמן" ואפשר להריץ מיילים והודעות בו זמנית.
3. אז זהו שלא. הפחד הזה מלהיות חמש דקות עם המחשבות שלנו (או עשר ועשרים אם אתן בעלות סגולה ויש לכן אוכל טעים במקרר) הוא עצום. בזמן האוכל – תהנו מהאוכל, תחשבו מחשבות חיוביות, ואולי אפילו תנקו את המיינדסט. אה, וזו גם דרך נהדרת לתרגל מיינדפולנס.
אתן יודעות איך, נכון?
3. אין ניידים כשיוצאים יחד.
אחד הדברים שמדכאים אותי זה לראות זוגות (זוגות, חברות – יו ניימ איט) שמתיישבים בבית הקפה ושניהם בנייד (פעם זה היה העיתון). אנחנו הגדרנו שזה לא קורה והטלפון נשאר לרוב בצד. אני גם משאירה אותו ברכב אם לא אמורה להיות שיחה קריטית כלשהי.
אני יודעת שלפעמים קשה להתחיל לדבר עם בן הזוג אחרי שאנחנו לא רגילים לזה, ונכון שהרבה יותר כיף לעלות מנה של בית קפה ולכתוב "שישי זוגי" אבל אפשר לעשות את זה אחרי שיצאתם משם.
תכלס, לידך בכיסא נמצא החבר הכי טוב שלך, זה שמסוגל לענות באמת, והאיש שאת חולקת איתו את חייך באמת, הכלכליים, החברתיים, הגופניים והילדים כמובן. ואגב, לא קורה כלום אם שותקים בין לבין. שתיקות זה דבר נעים, הכל טוב. את לא בפגישת שידוכים כרגע (שגם שם זה היה בסדר אבל הרגיש לפעמים מוזר)
4. לשים את הנייד מדי פעם על שקט. (לא רטט, לא יחסית בשקט. שקט). אם מישהו ירצה אתכן – הוא ימצא דרך להשיג. זה מנקה את הראש ונותן זמן לפעילויות שונות. אגב, לכבות את הDATA זה בערך אותו דבר. מי שרוצה אתכן – יצלצל. כמה פשוט. (תשתדלו לא לעשות את זה כשהבעל בקניות 
זה לא היה ניסיון מוצלח במיוחד 
)
כשאני רוצה זמן של שקט לכתוב, לסדר את הבית, לקרוא, לנוח, להיות עם הילדים, להתרכז במשהו – זה מה שאני עושה. מי שיצטרך – יתקשר הביתה. (או לאיציק. גם זה כבר קרה).
5. סוגיית הבעל המכור.
כתבתן לי – לא אחת ולא שתיים, "בעלי כל היום בנייד, אני מתחרפנת מזה". אז אישית אני לא מאמינה בלהעיר. אצלי, כשאני מעירה זה אחרי שאגרתי כל כך הרבה שזה יוצא בצורה לא אינטליגנטית ורגועה בכלל . ולכן אני מאמינה בלתת דוגמה אישית ולקבוע כללים שמקובלים על שניכם יחד מתוך הרצון של *להיות איתו*. אם אתם בתקופת כאסח או שאתם מרגישים "במקרה" ביחד ולא ממש קשורים אז זה לא יעזור כי זו בריחה רגשית, אבל אם הכל סבבה – אז שבו, תחשבו איזה כללים מתאימים לכם ותפעלו *יחד* מתוך רצון להיטיב לשניכם ולבית שאתם בונים.
ומה אתן חשבתן?
הפוסט הזה פורסם לראשונה בפייסבוק וגרר המון תגובות. ויותר מתגובות – עצות נהדרות שלכן. מביאה כאן בשם אומרן, והלוואי ונביא גאולה לעולם.
- חני מלול קנתה מדבקות עם אזור שאסור לכניסת ניידים. תראו איזה גאוני זה:
- ובאותו העניין: אורלי חבצלת תלתה שלט בכניסה לסוכה שאסר על כניסת ניידים. וחני וינר אמרה שהנייד נאסר במפגשים חברתיים – הוא נשאר ברכב. כמה פשוט, ככה נהדר!
- ערן בריימן המליץ על אפליקציה טלפונית שבו כל זמן שלא נוגעים בטלפון, העץ צומח, וברגע שנוגעים בו, העץ נובל – הנה הלינק – https://play.google.com/store/apps/details?id=cc.forestapp
- זוהרה טרייסטמן כתבה שהיא משאירה את הנייד ברכב כשחוזרת מהגנים עם הילדים. הרבה יותר קשה לרוץ לרכב לענות ככה 🙂
- אסתי בלאו מכבה את הנייד בין 16:00 ל 20:00 בערב ומתמידה בזה כבר מעל לחודשיים! ואני מצטטת אותה: "בגדול יכולה להגיד שהחיים נפלאים ומהממים בלי הנייד.לא מרגישה שאני מפסידה משהו, להפך יש ימים שהנייד נפתח גם בשמונה וחצי תשע בערב… גמילה קשה בהתחלה, אחרי שבוע- חלום!!!" תמשיכי ככה אסתי. אזיה כיף שבחרת לשתף אותנו!
- לינדה מרשל האירה כהרגלה במילים המדויקות שלה: אני אומרת בסדנאות ניהול הזמן שמעבירה, כשאת תופסת את עצמך בנייד , עצרי שניה ותשאלי את עצמך אם זה הדבר שאת הכי רוצה לעשות כרגע או שיש משהו חשוב ומהנה יותר בחיים שלך. עיניים של הילד שלך, התקדמות עם ענייני הבית או החיים או פשוט לעצום עיניים לכמה דקות או לחשוב או לדבר עם מישהו בהתכתבות.
- תהילה רפאל הוסיפה שתי נקודות, כשאחת מהן אני ממש משתדלת לאמץ מאז (את האחרונה): 1. כיבתה את ההתראות מהאפליקציות השונות. היא נכנסת אליהן בצורה אקטיבית כשמעוניינת בכך. 2. לא נוגעת בנייד ב20 דקות הראשונות של הבוקר – כי זה מכריע על כל האנרגיה של היום. תודה תהילה. את 2 אני ממש משתדלת ליישם בזכותך!
- חני ירס כתבה משהו פשוט מופלא לסיום: מספר התניא למדתי משהו מדהים שעובד באופן לא יאמן;
נלחמים במלחמות שבטוח ננצח.
כלומר בוחרים לעצור את עצמינו במקומות שאין מקום שם לנפילות. לדוגמה לי להחליט לכבות נייד כל אחהצ וערב אולי יצליח אולי לא אז לא בוחרת את זה, אבל להחליט לא לגעת בנייד עד אחרי ברכות השחר בבוקר זה דבר שברור היה לי שאעמוד בו אז בחרתי אותו, וכן הלאה. מה שקורה בהמשך התהליך זה שבמקומות שלא האמנתי שאשלוט פתאום הופכים אפשריים. נגיד היום, המון ערבים מוצאת את עצמי עם ילדיי בלי נייד ולא בגלל איזה החלטה שנלחמת איתה, אלא כי זה כבר מגיע מתוכי. הרעיון הפסיכולוגי של התניא הוא מאד פשוט ועמוק: ליצור מקומות שליטה הולכים וגוברים שמראים למאיימי ההשתלטות מי הבעל הבית האמיתי על עצמינו. תודה רבה חני על ההארה החשובה הזו!
זהו, סיימנו. מאחלת לכולנו המון הצלחה וכדי להתחיל – קחו משהו *אחד* בלבד ואיתו תתחילו.
בהצלחה אהובות.
ואם יש עוד רעיונות, אשמח ממש להוסיף.
תודה! מה המקור בבעל התניא?
אמממ. צריך לשאול חבדניקיות 🙂