הפוסט מוקדש לא', אמא לנערה מתבגרת בת 17 בבית. היא עוד רגע בשידוכים והן עדיין לא דיברו על איך מגיעים ילדים לעולם. דיברנו על זה שבוע שעבר והבטחתי לה שאכתוב פוסט. אז מה עושים?
אבל למה לשוחח? היא כבר גדולה...
הבת של א' כבר גדולה. גיל 17 זה גיל בהחלט מכובד. לפני שעניתי לא', הלכתי ותשאלתי אמהות לבנות "גדולות", קרי – סמינר (שאני מעריכה את הפתיחות והשיח אצלן בבית) אם הן דיברו עם בנותיהן, והתשובה בעיקר היתה: "מה פתאום?" הן בטח יודעות טוב ממני".. אבל א' היתה בסדנה והאחרות לא. היא יודעת ומבינה שצריך לשוחח והיא בשלה לזה. היא עברה תהליך פנימי עם עצמה.
האמהות האחרות כתבו לי שהן מניחות שהבנות שמעו מהחברות, מהספרים, וזה בכלל מוזר לפתוח את זה בגיל 17. הן מניחות שהן יודעות מגיל מאוד צעיר ומה יש להן לחדש?
עוד תשובה שקיבלתי היתה שבטח, היא תשוחח איתן אם היא תבוא לשאול, היא פתוחה לכל נושא ובשמחה. היא לא פותחת את זה לבד, אבל כשהבת שלה תבוא לשאול? אז בשמחה..
ואני? אני רק שואלת למה.
איך מגיעים ילדים לעולם?
למה אנחנו לא סומכות על החברות שלהן במקרים אחרים, בחינוך, בבחירת בגדים, בהשקפה, בשיחות,
למה על כשרויות ותפילה ואיך לסדר את הבית ולקפל כביסה נדבר איתן לכתחילה ולא נחכה שיבואו לשאול,
ורק בידע שהוא כ"כ מהותי ומשמעותי אנחנו מדלגות הלאה.
בלב כולנו יודעות את התשובה.
לא נעים לנו לפתוח, אנחנו קצת מתפדחות מהנושא, מה הן תחשובנה, זו תיבת פנדורה ואולי גם מה שיש לנו בראש זה שכולן מסתדרות בסוף, כולן איכשהו יודעות.
והתשובות האלה תמיד מעציבות אותי.
כי אולי, אם אנחנו נפתח איתן את הנושא, אז כשיהיו להן שאלות הן תבואנה לשאול אותנו ולא את החברות.
אותנו ולא לחפש ברשת.
אותנו ולא להסתדר לבד.
הרי המידע היום נגיש ונמצא בכל מקום, אבל הוא לא מבוקר, לא מסונן ולא מווסת ואני מאמינה שבתור אמהות והורים, היינו רוצות שהן תפנינה אלינו עם השאלות ולא ל"חברות".
אז באיזה גיל?
העצה הכי טובה שלי היא לא להשאיר את זה לגיל 17. אני רצינית.
אין לנו מושג איזה ידע הן כבר הספיקו לצבור, איזה רגש ואיזו חויה.
וככל שהילדים צעירים יותר, הם מקבלים את המידע הבסיסי הזה כמשהו כ"כ פשוט וטריויאלי.
גם אם ילדים צעירים לא שואלים, אפשר תמיד לפתוח להם (בסימן של "את פתח לו"), אם בעזרת ספרים (כתבתי על זה פה), אם בעזרת סיטואציות בחיים (תינוק חדש במשפחה) או סתם שאלה תמימה שנשיב עליה ולא נתחמק או נשאיר את זה לזמן "כשתהיה גדול".
אז איך מדברים?
הכי פשוט, הכי בסיסי והכי חשוב זה לנתק את זה מאיתנו – ההורים. זה פחות מביך את שני הצדדים, בטח כשהם גדולים.
אפשר להתחיל בהסבר על הרחם, ביתו (=הבית של) של העובר ולהדגיש שזהו איבר שיש רק לנשים. לכל אשה יש רחם, והוא בגודל של אגרוף או אגס ומונח בחלל הבטן. הרחם גדלה ומתרחבת כמו בלון כשיש תינוק בתוכה. וכשהוא יוצא, הרחם חוזרת לגודלה המקורי.
ורגע, התינוק יוצא מהבטן?
אחד הדברים שנשים תמיד מספרות לי בהתלהבות זה : כן! היה לי קיסרי והוא יצא מהבטן. וצוחקות כי הן "הסתדרו" עם תשובה.
יופי באמת 🙂 אם פספסתן את שיחת הוסת, זה הזמן להסביר שלאשה יש 3 פתחים, (אם היא בת 17 – היא אמורה לדעת לבדה…) והתינוק יוצא מפתח מיוחד שיש לאשה.
ואיך התינוק נכנס לבטן?
התינוק לא נכנס 🙂 הוא נוצר בגוף של האשה. לנשים יש ביציות (עברתן את שיחת הוסת, הן אמורות לדעת את זה) , וכשתא הביצית פוגש בתא אחר – שנקרא זרע , הוא גדל והופך בתהליך מופלא של תשעה חודשים לתינוק. פלא הבריאה של ממש וחסד אלוקים.
ואיך הזרע מגיע לגוף?
גברים ונשים שונים זה מזה ויש להן מערכות רביה שונות. המערכת של הגברים בולטת כלפי חוץ. המערכת של הנשים פנימית ונמצאת בתוך הגוף הנשי. כמו שבפאזל אפשר לחבר בין החלקים, גם הגוף של הגברים והנשים יכול להתחבר ואז תא הזרע יכול לפגוש את תא הביצית.
זה פלוס מינוס שיחת הבסיס.
יכול להיות שיהיו יותר שאלות, יכול להיות שפחות.
אתן יכולות להחליט מי מדבר (אבא או אמא), איך משוחחים (על קפה ועוגה או בהליכה/נסיעה ברכב בה לא פוגשים את העיניים אחת של השניה),
אבל.. תשוחחו. אל תשאירו את זה לאחרות, לחברות, לספרים. זה שלא דיברו אתכן, לא אומר שזה נכון. וכן.. להיות אמהות זה לא תמיד פשוט.
ומילה לסיום.
גם אם זה יהיה מביך, גם אם זה יהיה מגמגם, גם אם זה יהיה מוזר, כלום לא יקרה. אמא, אין לך תחליף.
לא החברה, לא היועצת, לא הספר ובטח שלא האינטרנט.
מקסימום היא תסרב לשוחח איתך בהתחלה אבל אני בטוחה שאם תשבו על כוס קפה ועוגה או בנסיעה כשאתן חוזרות ממקום מסוים ושתיכן לבד ברכב בנסיעה ארוכה, זה יהיה נהדר. בסופו של דבר – אין תחליף לשיחה עם אמא (או אבא). אין.
וגם אם היא סרבה או התפדחה, היא תזכור שהצעת. שזה בסדר לפתוח איתך את הנושא וכשיהיו לה שאלות – היא תגיע.
את אמא נהדרת. אני בטוחה בזה.
אני שמחה שהגעת עד לפה. בהצלחה ענקית.
ואם יש לך שאלות – פני בצור קשר. (בעמוד הזה – של "מי אני").
גילי יקרה.
כתבת בצורה פשוטה כנה וישירה. הרגשתי שכיוונת בדיוק אלי ובטוח מרגישות כך עוד נשים שאת מעצימה אותן. זכות גדולה להיות לצידך ולגדול בחלקים שכל כך מורכב איתם.
חבל שאמא שלי לא קראה כאלו דברים בזמנה ומקווה שהבנות שלי יודו לך
תמי 💓 תודה על זה אשה יקרה לי מאוד.