את בטוחה שאת רוצה לפרסם את זה? חופרת לעצמי. משתכנעת שכן. תראו גם בסוף למה.
מעלה את הפוסט שנכתב בדם ודמעות כבר לפני חודשיים אבל שלשום קיבל מימד אחר. הנה, התחלתי.
אז ככה, מה עובר עלי כל פעם שנגמרת סדנה?
בואי נתחיל מההתחלה.
הי, אני גילי. ובשנה האחרונה עשיתי וואחד קפיצה למים די עמוקים. אני מדברת על מיניות: אצלי בבית ובכל מיני ערים שונות בארץ, מפרסמת את זה בפייס ומדריכה נשים.
אני אוהבת להתחיל דברים חדשים. יש לי התרגשות בבטן ופרפרים מטורפים ודרייב בעיניים שלא רואה ממטר. אני מסתערת על המטרה ומתפללת שזה יעבוד. וזה משמח אותי בטירוף. באמת.
אז השנה האחרונה היתה כזו. מהסדנה הראשונה ועד זו שהסתיימה שלשום. 8 סדנאות ו-97 נשים שחוו מסע קסום וקשוב על נשיות וחיי אישות.
וזה החלק הנחמד שבסיפור. המשמח. הסקסי. זה שכיף לספר אותו.
הנה המאחורי הקלעים כשנגמרת סדנה. הן אומרות לי שלום, מתחילות להתפזר והאדרנלין מתחיל להתפוגג, והחרדה מתחילה לטפס לי בבטן. כמו איזה תולעת מעצבנת.
אני לא רוצה שהאחרונה תלך כי אני יודעת שאז מחול השדים יתחיל.
והנה הוא, חלק ממנו:
"כשהן כתבו לי משוב חיובי זה כי הן רצו לעשות לי טוב על הלב"
"אוף, הסיכום של מפגש 3 היה ממש גרוע. למה שמתי שם את הסמיילי הזה. אני כ"כ שטחית"
"עוד דקה מישהי תמצא מחקר נוגד את מה שאמרתי ואז אני אתפדח למוות שלא ראיתי אותו לפניהן"
"שכחתי לומר את המשפט הזה שכ"כ רציתי. יכולתי לעשות את זה טוב יותר"
וזה בד"כ הולך עם שוקולד שנשאר מהסדנה שמשקיט לי קצת את התולעת המפחידה הזו ומנחם אותה עם המון סוכר. שתשתוק.
וזה ככה. לילה שלם של נדודים. בבוקר שאחרי אני סמרטוט רצפה מעופף מלא במחשבות.
ואז זה חוזר אלי כמו בומרנג שזו בעצם תופעת המתחזה. מכירות?
זו הרגשה כזו שאת בטוחה שעוד רגע כולם יראו שאת לא שווה, שעוד מעט מישהו יחשוף את התרמית הזו שקוראים לה "את", שבפנים אין לך מה "למכור" ושאת לא ראויה להישגים האלה.
את יודעת איפושהו בלב שאת אהובה ומוצלחת אבל את לא מאמינה לזה.
את מספרת לעצמך שהצלחת ממש במקרה ובזכות אחרים. זה לא את. זה הכל הם.
מכירה? אז זהו. זה זה. תופעה שהתגלתה בשנת 1978 ע"י צמד פסיכולוגיות (פולין קלנס וסוזאן אימס)
שגורמת לתחושה עצמית של – אני לא חכמה, מקצועית או מוצלחת כפי שאחרים חושבים עלי.
מה שגורם לנו לייחס את ההצלחה לדברים חיצוניים, להקטין את תחושת ההצלחה וההשגיות ולפעמים להרגיש כמו איזה סוג של הונאה.
וזה מה שקורה לי כל פעם שמסתיימת סדנה.
אז אחרי לילה לבן, טרוטת עיניים, אני מנסה להרגע ולדבר עם עצמי. הנה חלק מהמונולוג:
"אם לא הייתי מתחילה עם הסדנאות – זה לא היה קורה אף פעם"
"הארות והערות זה בסדר, אף אחד לא מושלם"
"עדיף לעשות מאשר לחכות ולא לעשות"
"לטעות זה אנושי"
ואז זה עוזר קצת אבל אני עדיין בחרדות.
כל כמה דקות בודקת את הוואסטאפ או את הפיד בפייסבוק.
אולי מישהי תכתוב שאמרתי שטויות או שתפרסם קבל עם ועדה איזה פדיחות עשיתי לעצמי במפגשים.
וההודעות מתחילות להגיע. ולוקח לי זמן עד שאני קוראת את ההודעה. אני עוצרת את הנשימה חזק חזק לפני שאני פותחת אותה. ואז אני קוראת ומתחילה להרגע. ושוב להרגע. וחוזרת לנשום.
הנה שתיים מהן.
ואז אני נזכרת שאני אנושית.
ושיש עוד המון נשים שסובלות מהתסמונת הזו. לפעמים בעבודה, לפעמים לפני מכירה של בגד שהן עבדו עליו ממש קשה, לפעמים אחרי הצגה שהן עשו או עוגה שהן מכרו או אירוע ופרויקט שהן הרימו.
ואז גם ברור לי שאני מפרסמת את הפוסט כדי שתדענה שהן אנושיות. ושהתסמונת הזו קיימת.
אני זוכרת איזה הקלה שטפה אותי כשסיפרתי לחדוי על התחושות האלה והיא בפשטות אמרה לי – אה, נו ברור, זו תסמונת המתחזה. את לא לבד. זה קורה להמון נשים מוצלחות וחזקות שמעזות. שפורשות כנפיים.
אז אני מקווה שלמישהי עזרתי. שפתאום היא מרגישה קצת יותר שפויה. ויודעת שמחול השדים הזה הוא לא רק אצלה.
וזהו.
אה, שניה לפני סיום. התסמונת מאפיינת בעיקר אנשים שסומנו כילדים בעלי פוטנציאל או מחוננים. אז אני בחברה טובה תכלס. זהו. סיימתי באמת.
מוזמנות להשאיר פה הודעה שביקרתן.
ותודה שהגעתן עד לפה. לא קל איתי. אני יודעת 🙂
לילה טוב.
איזו כנות מדייקת! הארת לי ובי הרבה! תודה . את כותבת מקסים ומהלב
תודה נויה. כנות מדייקת זה ביטוי מקסים ואני שמחה לשמוע אותו בהקשר למה שכתבתי. עשית לי שמח 🙂
גם אני זוכרת את הגילוי שלא רק אני מפחדת שיגלו מי אני באמת, שגיליתי שיש לזה שם מדעי,
לקח לי עוד שנים עד שהצלחתי לחבר ולהתחבר אל האני שרואים בחוץ והאני שבפנים.
(אבל מתברר שגם שכשחיבור כזה נעשה הוא לא ודאי. עכשיו אני שוב בתקופה שהחשש מכרסם….)
נכון שיש בגילוי הזה המון הקלה?
ואם החשש חזר לכרסם אז זה אומר שמשהו חדש על הפרק?
כתבת יפה ואמיץ. התחושות האלו מוכרות לי גם מהסדנאות שאני מעבירה. בעיקר מהחשש לטעות או לא לדייק ובייחוד שמדובר בנושא מיניות. גם לי עוזר לדבר אל עצמי ולחשוב על החלק הטוב, על הכילים שנתתי להן, על האוירה הנעימה שהיתה, על הפתיחות.ולא חסר. וזה די מסמם לי את התולעת…
בהצלחה לך בהמשך ותודה על השיתוף.
איזה כיף לגלות אותך! תודה חני.
אשתמש בכלים האלה. נמשע לי נהדר. תודה רבה!
גילוש, את פשוט מותק ונכונה כל כך
אוהבת אותך ומזדהה מאד.
הייתי מנחמת אותך שהסדנא ככ מדהימה אבל זה לא תרופה לתחושות הללו, לא זה ולא עוד אלף מחמאות ומילים, אלא בניה איטית ויסודית של האני הפנימי. חיבוק!!!!!
כמה איטית ויסודית? אוטוטו זו תהיה סדנת מיניות בגיל השלישי 😉
תודה על הכל. ואחרי פסח נתחיל לחפור 💃