מאותגרת פוריות
מאותגרות פוריות הן לא רק אלו שאין להם ילדים. גם אלו שבין לבין, אלו שבשביל כל ילד וילדה עוברות מסלול מפרך ולא פשוט.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שפגשתי אותה במעגל.
"קוראים לי שירה ואני מאותגרת פוריות" היא הציגה את עצמה וכולן שתקו. שאלתי אותה אם היא רוצה לפרט קצת.
"יש לי בת בכורה, וכבר עשור שאנחנו מחכים להיפקד שנית. אנשים חושבים שבגלל שיש לי ילדה בבית, זה לא משנה. הם לא יודעים איזה כאב זה, וחלילה, אני לא משווה את עצמי לזוגות שאין להם ילדים, אבל גם לנו זה לא פשוט" וכולן מהנהנות סביבה "וגם ביחד, היא מוסיפה פתאום. את יודעת, איבדנו קצת תקווה וזה מייאש. פרו ורבו לא ממש הולך אצלינו בקלות" היא צוחקת. "הגעתי להנות או להבין איך. למרות ואולי בגלל."
אנחנו נשארות בקשר אחרי הסדנה.
יש שבועות שיש לה כח ויש שבועות שפחות. היא מתארת שגרה של זריקות ורופאים, בדיקות ואולטראסאונדים, מרפאות וייעוצים. הרחם שלה כבר לא שלה. הוא של האמא והחמות, של קופת החולים, של הרופא המומחה וטכנאית המעבדה ושל כל מי שמתעניין ורוצה לעזור. אז מה הפלא שבתוך כל אלה למי יש כח ל"סתם" להיות ביחד?
את לא מבינה, היא אומרת לי. ואני מסכימה איתה. אני באמת לא מבינה.
אני מפנה אותה למישהי אחרת שמתמחה בפוריות.
היא חוזרת אחרי חודשיים. את לפחות ריחמת עלי היא צוחקת. והכלת. וגם חפרת לי. ה"היא" כבר שמעה הכל.
אנחנו מדברות על להיות נוכחת ברגע, על לחיות את הסיטואציה הרגעית, על עוררות, קצת על פנטזיה, ועל לא להיות מוכוונות מטרה, על מה בונה חשק ולמה הוא נעלם. ואז גם היא נעלמת.
ופתאום, חצי שנה אחרי, אנחנו נפגשות באמצע קניות לשבת.
"אושר עד" בימי חמישי בערב מעולם לא היה שוקק יותר.
הי! איך את? אני שואלת.
העיניים שלה מחייכות. למדתי להניח את הכל בצד. את הזריקות ואת הרופא, את הבדיקות והאולטראסונד. כמעט את הכל היא צוחקת.
אני מחבקת אותה. לא מסוגלת להגיב. וגם קצת מסתכלים עלינו מסביב. נסחפנו קצת.
מה קרה? אני לא מתאפקת. איך זה היגיע?
היה איזה רגע שפתאום הבנתי למה התכוונת, פתאום הכל התחבר. וזהו.
וזהו? אני משועשעת.
וזהו. היא אומרת.
וזהו.
לא. אין לה ילד נוסף עדיין. גם היום. אבל יש קצת יותר שמחה בלב וקצת יותר קל בהתמודדות של היומיום.
ואם הייתי יכולה אז הייתי אומרת לכן את שמה כדי שתתפללו עליה.
אבל אני לא. אז אני רק מבקשת מכן לשלוח לה אנרגיות טובות.
מוקדש לשירה. (השם האמיתי שמור במערכת) 
מאותגרות פוריות - אנונימית משתפת:
להיות מאותגרת פוריות –
זה לא רק הורמונים, מעקבים, זריקות, גירויי יתר והרדמות.
זה גם הרצון להיות בשליטה על מה שקורה, מה שהולך להיות. הפחד מאובדן השליטה מוציא אותי מדעתי.
בטיפול האחרון, הפחד השתלט עלי.
השתלט עלי ברמה כזו, שאפילו החשק ליחסי אישות נעלם.
הלחץ והפחד עשו את שלהם.
מנסה לקבל ולאהוב את עצמי החדשה, בתוך הטיפול, את הרגשות, הפחדים והעוצמות.
הלחץ שמעט נרגע אחרי השאיבה. ובמקרה זה גם את ההקלה ההורמונלית שמגיעה עם המחזור.
גירוי יתר, לא במיניות, בהורמונים, עושה משהו עצוב לגוף.
למטופלת שלום, וגם לחשק שחזר. מחכה לחודש חדש, ולתקוות שיגיעו בעקבותיו 
—————————–
ומילה שלי על אנונימית. אני אוהבת אותך יקרה. תודה על השיתוף הלא פשוט. מאחלת שתבשרי לנו רק בשורות טובות
