כינויים
לבנים שלי יש כל מיני כינויים – הרבה פעמים זה "המתבגר" ו"הסנדויץ". זה לא בנוכחותם אלא כשאני מדברת עם חברות או כותבת.
"המתבגר" זה בעיקר כדי להזכיר לעצמי שלמרות שהוא גבוה ממני בראש ועוזר לי להוריד כלים מהארון הגבוה וסוחב את הקניות – שתי שקיות בכל יד (!), הוא עדיין בתהליכי התבגרות ועוד לא מבוגר. סה"כ ילד בן 14.5 שמגלה את דרכו בעולם וזה בסדר שהוא מתנהג לפעמים קצת כמו ילד קטן, כי הוא על הדרך הזו, על התפר.
ו"הסנדויץ" זה בעיקר כדי לומר לעצמי שאני אחראית על הממרח. זה נכון שלפי אדלר (הפסיכולוג) ושותפיו יש הרבה חשיבות למיקום של הילד ותאוריות שלמות התפתחו בנושא איך הילד יגדל וירגיש לפי מיקומו במשפחה, ושזה נקבע מראש וכו'…
ומצד שני, זו אני (שגם) אחראית על הממרח. וזה לא תמיד קל. ואנחנו גם די דומים, הסנדוויץ' ואני, מה שגורם לעוד חיבוטי נפש ובלאגנים בתקשורת בינינו, אבל אני במקום של להזכיר לעצמי שאפשר, ומתפקידי לעזור לו לבחור איזה ממרח הוא רוצה.
טסטסטורון
זה ההורמון "הגברי" (שנמצא גם אצל נשים) שאחראי על חשק מיני ותמיד מזכיר שכולנו במבחן. "טסט".
בשבוע האחרון הגיעו בקשות לכתוב על הצד הגברי דווקא, ומה קורה כשהם חווים פחות חשק. אז כן, זו לגמרי תופעה מוכרת. בדיוק כמו שלנו אין תמיד חשק, אם כי לצערי פחות מדוברת ונפוצה.
יש מספר גברים שמתעסקים בנושא וכותבים עליו, כמו ניסים לוי, ברוך רז, יונתן שומר, ויש ספרים נהדרים ומטפלים מיניים. אז אני פה בעיקר כדי לבקש שנפסיק למדוד את עצמינו ואותם,
שנפסיק לצפות – כי גבר שאין לו חשק מיני מרגיש בחברה שאין לזה הצדקה, והבושה וההסתרה במקרים האלה היא הרבה יותר גדולה (והסטיגמטיות גם) וגם כדי לומר שיש מה לעשות. שתדעו שניכם.
ספרים
אתן מכירות את המיני ספריה. (ואם לא, תלחצו על הלינק).
זה כבר די גדל מהמילה "מיני" ולצערי, אני לא מספיקה לעדכן את הקובץ . ואני גם צריכה לחשוב על פורמט אחר של השאלה, שיהיה נגיש לכולן ואולי איזה מקום פיזי שאפשר לבוא ולשאול ממנו ביום ובשעה קבועה.
(ואם יש לכן רעיון כזה – דברו איתי). ובעניין הזה אני רוצה להמליץ על ספר שנהניתי ממנו – קוראים לו" סקס או לוגיה". הוא חדש יחסית, כתבה אותו גאולה פלדמן, מטפלת מינית מוסמכת, והוא מתאר מקרים טיפוליים שונים ואת הדרך להתייחס אליהם.
זה ספר שנע על הרצף בין מקצועי לקהל הרחב שמתעניין. אני אהבתי, ומתוארים שם יחסית הרבה מקרים של חוסר חשק בגברים. (ראו פסקה קודמת).
עוד על טסטוסטרון וחשק מיני
וזהו, אחרון ודי. מבטיחה.
נכון אצל חלק מהנשים אחרי הלידה החשק המיני יורד? אז זה לא בכדי.
ההנקה, החיבור לתינוק והשהייה שם, באימהות, גורמת לתהליך הבא: המוח מפריש פרולקטין, מגביר את האסטרוגן ומוריד את הטסטוסטרון – וככל שמעורבים יותר בטיפול בילד, כך השינוי ההורמונלי גבוה יותר. (נבדק מחקרית בתינוקות עד גיל שנה).
החידוש במחקר זה שגם אצל גברים שמעורבים בטיפול בתינוק (מעורבים באמת, מחזיקים, שוהים, יש מגע, חיוך, חיבוק, האכלה) נוצר אותו תהליך. הטסטוסטרון יורד. אז הנה עוד סיבה טובה לתת להם לטפל בתינוקות אחרי 
סתם, הכל פה בהומור, אבל רק שתדעו שזו לא תופעה "נשית", אלא הורמונלית ובדוקה – לכל התוהות. והיא לגמרי יכולה להשפיע על שני בני הזוג אחרי הלידה.
(להלן התשובה החמודה לזו ששאלה אותי – "ילדתי לפני שלושה חודשים, בעלי המתוק עוזר לי המון, ושנינו מרוכזים כל כך בתינוק עד שנהיינו א-מיניים. שמעת על התופעה?" אז כן, ביחד עם העייפות והתמרון בין הכל, יש לזה גם הסבר הורמונלי)
לתת, לאהוב ולהציל נישואין
השבוע, לפני 16 שנה, בעודנו מאורסים, נפגשנו לחתונת אחד מבני הדודים מהצד שלו.
לא הכרתי שם אף אחד, ותכלס רציתי ללכת לחתונה כדי לפגוש את איציק (החתן דאז, בן הזוג כיום).
הבחור, שהבין כבר אז לנפש רעייתו לעתיד, הביא איתו טקסט לימודי ש"תפס אותו" באותו השבוע והציע שנשב על ספסל בחוץ ללמוד.
הימים, ימי כסלו, החתונה ירושלמית, שנינו יושבים על ספסל מחוץ למלון "שלום", עטופים במעילים ולומדים. הוא הביא את הקטע המתוק של הרב דסלר על נתינה ואהבה.
הנה ציטוט של מישהו שציטט אותו 😊
ראיתי בכתבי מו"ר רבי אליהו אליהו דסלר זצ"ל שכ' כי מילת אהבה גזורה ממלה יהב לשון תן. שהנתינה מביאה לאהבה …
ככל שמרבה האדם לתת וככל שגדלה הקרבתו והתאמצותו לתת אף שקשה לו, כן גדל הקשר ועבותות האהבה מתרבים, זוהי סיבת אהבת האומן למלאכתו, והאם לבנה, … ורוב האהבה כריבוי הנתינה.
גם המלה "תאב" גזורה מאהבה, ע"י ה"הב" הנתינה נעשה האדם תאב וחפץ בדבר, וזהו ללא כל טעם וסברה, אלא טבע האדם הוא. שכיון שהמשיך האדם את עצמו לתוך הזולת, נעשה האדם אחד עם השני.
מישהי כתבה השבוע על שהיא גילתה את בעלה מחדש אחרי למעלה מעשור שנות נישואין. וזה לא קרה כי הוא התחיל לפרגן לה, לשנות ולקנות, אלא דווקא בגלל שהיא התחילה להסתכל יותר בסלחנות והתחילה לפרגן, לתת דברים בקטנה, ארוחות שהוא אוהב, התייחסויות קטנות וכו'.
כמה פעמים אנחנו מחכות ש"הם" יתחילו. הם יאמרו, הם יגידו, הם יעשו, הם יהיה קודם. אנחנו הליידי, שמישהו יציל אותנו. אותה תפיסה עתיקה וישנה שלא מוסיפה לשום דבר.
כמה פעמים אנחנו לא מתחילות, רק כדי שהוא יתחיל קודם וכמה פעמים זה הורס אותנו מבפנים.
אז כמו שהרב דסלר אמר, (ואיציק בגישתו המעשית דאג שאראה את זה לפני 16 שנה 😊) – תתחילו אתן קודם.
הערת אגב:
כששואלים אותי למה אני לא עושה קורסים לגברים (שוב הם בפוסט השבוע!) אני אומרת שאני מאמינה ביכולת שלנו לשנות את הריקוד הזוגי. זה לא פשוט ולא תמיד מתאפשר כשיש דברים מסובכים יותר, אבל ברוב המקרים זה לגמרי מספיק. רק צריך להתחיל.
אחרון על שינויים
היום שיניתי את הפורמט הקבוע.
זה מפחיד לשנות. יש לי מחשבות בראש כמו – האם תסירו את עצמכן מהרשימה? מה אתן חושבות על הפורמט הזה? האם אהבתן?
ואני מזכירה לעצמי שכל הזמן אנחנו חוות פחדים משינויים.
במיניות זה בכלל מפחיד לשנות. ובטח אחרי שמכירים. איך אני אומר לו שאני אוהבת משהו אחר?
מישהי ששאלה אותי השבוע – "איך אפשר לשנות אחרי 8 שנות נישואין והאם לגלות שאני לא באמת נהנית?"
אז שינוים זה מפחיד. נקודה. אנחנו לא יודעות מה נגלה בעקבותם, אנחנו לא יודעות מה השינוי יביא איתו ובעיקר נאלץ להתמודד עם העובדה שתידרש פה עבודה ודרך.
אבל שינויים כמעט תמיד מביאים איתם משהו טוב: למידה משינוי שהיה פחות מוצלח או שזה מקסימום הצליח 😊.
מאחלת לכן שלא תפחדו לנסות.
ומקווה מאוד שאהבתן.
נשיקות,
וים של הצלחות,
גילי
