מוגנות זו מילה להורים שמפחדים

מוגנות זו מילה להורים שמפחדים

אמא, מה זה וסת?

אנחנו יושבים שנינו וקוראים. חול המועד, אמצע היום, נהנים מאתנחתא רגועה של חול המועד בלי שום לחץ "לעשות משהו".

ואז, פתאום בן ה-12 שבעצם עוד חודש יש לו בר מצווה שואל אותי – אמא, מה זה וסת?

ואני לרגע מתבלבלת, ושואלת אותו למה זה קשור, והוא אומר לי, סתם, נזכרתי שזה היה באיזה ספר. (אני די בטוחה שזה ביומן של אנה פרנק שנמצא פה בין עשרות הספרים). 

ואני חושבת לרגע ומסבירה לו: וסת זה תהליך חודשי שמתרחש אצל נשים שמגיעות לגיל ההתבגרות. כמו שאצל בנים גיל ההתבגרות זה גיל שונה, כך גם אצל נשים, וזה בעצם תאור לדימום. דימום? דם ממש? הוא עושה פרצוף, ואני משיבה לו שכן. זה דם של חיים מהרחם. דם שמראה שהפריה לא התרחשה עם הזרעון. (הוא יודע שבשביל הפריה צריך תא זרע וביצית) .

אז זה דם בריא, לא של פצע חלילה, אני אומרת, וזה מראה שהרחם שהכינה מעין "עריסת" רירית כדי לקבל ביצית מופרית, מתנקה בשביל המחזור הבא. אה, ויש כאלה שקוראים לזה מחזור והם בעצם מתכוונים לוסת.

רגע, הוא מסתכל בי במבט מוזר, גם לך יש את זה? בטח, אני אומרת לו. לכל הנשים כמעט. עד שהן מגיעות לגיל הבלות. 

זה הגיל של סבתא, נכון? ואני מחייכת ואומרת לו – כן בערך. (ומתפללת שלסבתא אין איזה דרך לצותת לנו עכשיו :))  בדיוק כמו גיל ההתבגרות, גם גיל הבלות משתנה בין אחת לשניה . טוב הוא עונה, מסתכל בי עדיין. ואני תופסת שזו שעת כושר. 

אתה יודע עוד משהו מיוחד? כמו שהוסת מסמל שהילדה מתבגרת ויכולה להביא חיים לעולם, אותו דבר זה הזרע אצל הגברים – הבנים. נו, זה הקרי לילה הזה הוא אומר, מה שיש בגמרא? כן ולא אני אומרת. קרי לילה מתאר תופעה שקורית כאשר הזרע יוצא בלילה או ליתר דיוק לפנות בוקר והוא מתאר פעולה, כמו שתגיד שהפריה וביצית זה אותו דבר. אבל לעומת זאת, זרע זה החיות, כח של יצירה ומשהו מיוחד כל כך שיש אותו רק לבנים, היכולת ליצור חיים. וכמו שלבנות הוסת מגיעה בגיל שונה, כך גם לבנים זה מגיע בגיל שונה וכולם בסדר. וזה מראה שהבן מתבגר, זה סימן נהדר לכך.

זה מה שאמרת לי על זה שכל אחד מתבגר בזמן אחר, הוא שואל, נכון? (הוא קטנצ'יק לגילו ויחסית לאחיו וזה מה שמטריד אותו:)) 

בדיוק, אני עונה. 

יופי. הוא עונה, וחוזר לספר.

ואני מסתכלת על הספר שלי, ולא כל כך מצליחה לקרוא כי מבחינתי התרחש לו רגע משמעותי.

הוא הילדון שאף פעם לא רצה לבוא לשמוע, שתמיד מיצה את השיחות האלה מהר מדי. אבל פתאום כשזה ענין אותו, זה פשוט הגיע מתוכו, והוא בא לשאול *אותי*. כי הוא ידע שאני יענה לו בכנות ובאמת על השאלה ששאל.

סדנה על מוגנות

לפני חצי שנה היא צלצלה להזמין סדנה על מוגנות.

אני מבררת איתה בעדינות אם היא יודעת מה דעתי על הנושא. 

כן, אני יודעת. לכן אנחנו מזמינים אותך. היתה לנו מישהי אחרת שנה שעברה והיה פחות מוצלח.

מעולה אני אומרת. קובעות תאריך וממשיכות הלאה. ואני עוד זורקת לה לפני -אל תרשמו בבקשה שזו סדנה על מוגנות. תרשמו סדנה על שיח על מיניות בריאה, ואם זה לא יעבור את ה"ועדה" פשוט תרשמו: "לדבר על זה, שיח בריא עם ילדינו" כולן תבנה.

אז למה אני מסרבת למסור סדנה על מוגנות?

מיניות זו לא מילה גסה

מוגנות זה להסתיר את המיניות תחת מעטה. להגיד שאנחנו בעצם פוחדים ממיניות או ממה שהיא מסמלת

ולדבר רק על מה לא לעשות. על הדברים הרעים שמתרחשים שם. על האנשים הרעים, הדברים הלא טובים והפגיעות. 

מוגנות זה לא לדבר על הפיל שבחדר אלא רק אם הוא דורס משהו.

אבל מה עם לדבר על היופי שבדברים?

הרי בואו ונתחיל מאפס.

על מה אנחנו רוצים לדבר עם הילדים שלנו? 

על הגוף שלהם, על הכבוד שאנחנו רוחשים אליו, על הגדילה , האיברים שבגוף, התחושות שהוא מעורר בהם, אפילו השליטה שלהם עליו – באוכל, בדימוי עצמי ובמה הם לובשים. 

מיניות זה עולם כל כך רחב שמכיל דעות ומגדר, ופיתוח של שיח והבנה מה יש בחוץ ומה קורה אצלי בלב בפנים, והתקשרויות עם חברים/חברות לכיתה ומשפחה, וצמיחה ויצריות ושליטה. זה עולם עצום.

מיניות זה לפתח שיח עם הילדים על נושאים רחבים שהם "מה כן" – על מה כן לדבר ועל מה כן ליצור איתם קשר, ולא רק על מה לא – לאיפה לא ללכת וממי להתרחק ואיזה דוד בבית כנסת הוא מפחיד.

אז איך כן לדבר על מוגנות?

אל תתבלבלו.

גם על מוגנות צריך לדבר. אבל אני רוצה לנסות לתת דוגמה.

אוכל לדוגמה. אוכל זה חלק שאהוב עלי 🙂 נניח שאתן מנסות לגדל בית בריא, לא היסטרי שאוכלים בו נבטוטים כל היום אבל אחד כזה שיש בו ירקות ופירות והילדים יודעים מה זה חלבונים ופחמימה. ומבינים מה זה מתוק "דרעק" ומה זה מתוק בריא. 

אז על מה תדברו עם הילדים?

אני מניחה שאם באמת תרצינה להנחיל להם אורח חיים בריא יקרו כמה דברים:

  1. תשמשנה דוגמה חיובית. 
  2. תדברו איתם על המשמעות. על מה שאתם מאמינים בו. על החשיבות שבפירות והירקות, על האוכל המגוון, תגוונו להם גם בארוחות הצהריים, תחשפו אותם לאוכל טעים ובריא, תגידו להם שבריא להתעמל, תראו להם שאתן מתעמלות, תכבדו את הגוף שלכן עם מה שאתן מכניסות לתוכו, ועוד. נכון? אני מניחה שתגידו גם שממתקים זה פחות מוצלח אבל אם כל היום רק תפחידו על ממתקים תייצרו אנטיגוניזם והמושג של "אורח חיים בריא" לא יקלט. מקסימום הם ידעו שממתקים זה רע.

יופי. הבנו. מניחה שאתן מבינות לבד אבל אני בכל אופן אסביר.

בבית שבו מדברים על הכבוד לגוף, על הגדילה שלו, על המיניות והחיות שיש לנו, על ההערכה ודימוי הגוף, על דימוי העצמי, בבית שמדברים עם הילדים לפי גילם, שלא מכסים אלא מסבירים נושאים בפשטות, אז גם מוגנות זה חלק מהנושאים אבל לא העיקר, זה רק חלק קטן, כי ברור לנו וגם לילדים שהגוף שלהם הוא מכובד ולא נוגעים בו, אז נכון שאנחנו מדברים על זה אבל זה חלק מהמכלול. והמכלול הזה הוא עצום. 

ומה זו דוגמה של ההורים?

כל בית והדוגמה שלו. זה יחס של כבוד לגוף – באוכל, בלבוש, זה *לא* לעמוד מול המראה ולומר פיכס, איך אני נראית היום, זה לענות אחד לשני בכבוד – בזוג, זה לכבד את עצמינו, זה לחיות, פשוט לחיות.

זה לחבק ולנשק – כל אחד לפי הגדרות שהוא שם לעצמו. הורים הם לא רק ידידים, מגע זה חלק מהעניין. זה לחבק את הילדים, *גם* כשהם גדולים וזה קצת מוזר לנו. זה לענות על שאלות בפשטות ולפי התוכן (יש לי טון של פוסטים על זה) ולוודא שאתם המקור לשאלות תמיד (לא חברים, לא אחרים, לא זרים). אם אתם תהיו המקור לשאלות והדוגמה – הם יחזרו אליכם תמיד.

אבל אני קצת חוששת...

וזה בסדר שאתן מפחדות קצת.

לדבר עם ילדים על מיניות זה לערבב שני נושאים שהם עצומים בגודלם ובחשיבותם. זה מצד אחד מפגיש אותנו עם שיח הורי, גבולות לעצמנו, כמה היינו רוצים לדבר ואיך ההורות שלנו נראית, ומצד שני מפגיש אותנו עם המיניות שלנו, למקום האישי *שלנו*, למיניות שאצל רובינו היא לצערי נושא לא מדובר ולא מוגדר ואפילו קצת מפחיד ומאיים.

אז מה עושים? 

מתחילים לגשש קצת בבפנים שלנו, הולכים לסדנאות, שומעים הרצאות, חופרים פה בבלוג ומתחברים לעצמנו. 

וגם מדברים עם הילדים. ושם בעיקר חשוב ה"איך" והמסר. 

אז אולי לסיכום הייתי רוצה לומר לומר שמוגנות זה דבר חשוב אבל בבקשה תוודאו שזה לא הדבר הראשון שעליו אתן משוחחות עם הילדים.

שזה לא הדבר היחיד אותו את מקפידה לומר. שזה יבוא אחרי שיחות נוספות ובעקבותיהן. 

אל תסמכו על אחות בית ספר, על חברים, אחות גדולה או מקורות הרבה פחות מוצלחים שיעשו בשבילכן את העבודה. אתם ההורים שלהם. את אמא שלהם. יש לך את זה, אני בטוחה. (ותמיד אפשר ללמוד או להתייעץ אם לא סגורים על העניין).

יאללה, לכי בכוחך זה 🙂

ואני תמיד פתוחה לשאלות.

בהצלחה ענקית.


השארת תגובה