האמת שאני לא יודעת לחנך.
הגעתי למסקנה הזו באמצעו הבוער של אוגוסט. אני לא דמות חינוך, הלוואי והיה לי יותר מזה, יותר ממשהו, מדמות כזו נשגבת של חינוך, ממחנך נערץ, מאמא אימהית, אכפתית, כזו שנמצאת שם עבורם תמיד, זו שיש לה את המילים הנכונות והמשפטים שזוכרים, זו שלא יאשימו על ספת הפסיכולוג עוד כמה שנים 🙂
והייתי.
אצל מישהי שהעבירה קורס של מכון אדלר, ויש לי מיליון ספרים ואני גם קוראת המון ומתייעצת. וחינוך הילדים הוא אחד הנושאים שעולים תדיר בשיחות בינינו בזוג, ובשיחות העומק שלי עם חברות. ועדיין. מרגישה שלא מצליחה להגיע ליעד הנכסף הזה, לטייטל של ה"מחנכת".
"שב ואל תעשה (או תעיר) עדיף"
אז מה? עוזבים ולא עושים שום דבר?
זהו שלא. לפני שבועיים קראתי כתבה שטלטלה אותי. היא הופיעה בעיתון "אשת" והכותבת סיפרה על אותם תחושות בדיוק והשיאה עצה אחת.
אני קוראת לה "להתעלם".
בלהתעלם אנחנו מכבות את חוש הראיה המפותח שלנו, את העיניים בגב ואת השמיעה המחודדת כל כך ולא רואות. לא רואות את הנעליים שנשכחו בכניסה, את כוס המים שנשפכה למרות שאמרנו ש"הנה, אם תמשיך ככה זה נשפך" ואת הדף שנקרע אחרי שאמרנו שזה לא בשביל המספריים האלה.
וגם אצל הגדולים – הספר שנשכח, הדף שלא נחתם, הקושי לקום בבוקר אחרי שהערנו מאה פעם ללכת לישון, פשוט להתעלם.
הרי אף אחד לא רוצה שיעירו לו.
ומי שקשה לו לקום בבוקר יודע שזה בגלל שהלך לישון מאוחר, וזה שהוא לא מוצא את השעון זה בגלל שהוא יודע שהוא לא שם אותו במקום, אז למה להעיר? למה להוריד אותם עוד יותר? הרי גם ככה זה קשה להם וצף שם. ואז אנחנו באות באצטלה החינוכית הזו ומעירות.
אז זה מה שלקחתי על עצמי. לשתוק. להתעלם מהקטנות האלה.
וזה קשה.
באמת.
קשה לי לכאורה לא לחנך. והרי איך הם ילמדו אם לא אעיר להם? ומי ילמד אותם? אבל זה קורה. סופרת בלב עד עשר (ולפעמים גם עד מאה או שפשוט נכנסת לחדר כדי לא לראות את זה) ושותקת.
שותקת.
סלחתי
הרי תכלס רוב שמפריע לי אצלם זו פשוט מראה לדברים שמפריעים לי אצלי. רובם וחלקם זה סתם רגע של יום מעצבן.
זה יכול להיות דברים שהפריעו לי פעם נניח – אם זה חוסר סדר, אז זה כי גם אני מבולגנת, ואם זה משהו שנשפך, זה כי גם אני מתעצבנת שזה קורה לי ומאשימה את עצמי ב"שלעפריות" וחוסר תשומת לב, וכו' וכו'.
זאת אומרת לרוב, אני תכלס מתעצבנת על עצמי ומוציאה את זה עליהם במסווה חינוכי. הגיוני ? לא ממש.
אז הכותבת הציעה להתעלם. והיתה לה שם סיבה ממש הגיונית. קוראים לה לסלוח. אבל לא להם. לעצמי.
אני אסלח לעצמי. אסלח לפגמים הקטנים שבי. אסלח לכל הדברים שאני מתעצבנת על עצמי. על הקטנוניות הזו שפוגעת בי. המחשבות המקטינות האלה, על למה הבית שלי לא מסודר, ולמה לא תמיד יש פה ארוחת צהריים מושקעת ולמה שכחתי לקנות לו חולצה או את העט שהוא ביקש ולמה ולמה. וכל למה כזה זה עוד חץ. עוד מקום כזה שאני יודעת שלא היה נכון אבל חייבת להעיר לעצמי. כי אם לא אחנך, מי תעיר לי? ואם לא יהיו לי ייסורי המצפון הזה איך אגדל להיות אמא פולניה יהודיה טובה?
אז מפה אני מתחילה לסלוח.
ואיכשהו כשאני סולחת לעצמי אני גם חייבת לסלוח להם. כי זה בסדר שהוא שכח את הנעליים בכניסה אחרי שהערתי עשר פעמים, הרי גם אני זורקת את כל חפצי ומטלטלי בכל מקום בשניה שאני נכנסת הביתה אחרי העבודה, וזה בסדר שהוא שכח להוריד מהשולחן כי בדיוק חבר התקשר, וזה בסדר שקשה לו לקום בבוקר כי הוא רק רצה להיות עוד קצת איתנו. וכשאני סולחת לו אי גם סולחת לעצמי על כל הדברים האלה. ככה לשנינו יחד. מכילה את שנינו בלב הסולח הזה.
נעלמתי
אולי בעיקר אני צריכה לבקש סליחה מכן.
על החופש הארוך שנטלתי לי.
חודש וחצי בלי פוסט חדש. בלי הגיג או מייל לרפואה. אבל כשחפרתי בעצמי הבנתי שלא הייתי מסוגלת. לא בקטע של התנצלות, אלא שתשו כוחותי. היה לנו את הארוע המדהים של טו באב שהיה נהדר ב"ה, והיתה חופשת יולי אוגוסט, וטיסה, ותחילת ישיבה לגדול ולחץ בעבודה וכל אלו פשוט גרמו לי לעייפות אחת גדולה.
אבל, ייסרתי את עצמי, מה את נוטשת?
לא יכולת לכתוב להן פוסט אחד שלקחת חופש? כל כך קשה? אחד? וזה רק הרחיק אותי עוד יותר מהבלוג ומהכתיבה ומעצמי. עד שקראתי את הכתבה וסלחתי. ולקח לי עוד שבועיים להתעשת. אני יודעת שזה לא היה בסדר אבל הי, אני רק בנאדם.
אז סלחתי על אמת.
זה בסיסי
ואם כבר סליחות, בתאום מושלם מתחילים לומר אותם היום. (סליחות של טרום ראש השנה)
ואני מאמינה שאיך שאנחנו מתנהגות לעצמינו, כך הקב"ה מתנהג אלינו. אם אנחנו סלחניות, מוחלות ורואות את הטוב שבנו, בבן הזוג שלנו, בילדים שלנו, אז גם הוא יגיד לעצמו – אה בקטנה, היא גם ככה מעבירה וגם אני אעביר לה.
אחד הפירושים היפים ששמעתי על יום הדין (ההוא הסופי, זה שעולים אחרי 120 שנה בעזרת השם) הוא שאדם בעצם דן את עצמו. מסתכל על עצמו ועושה חשבון נפש עם עצמו, ואיך שהוא דן, כך הקב"ה דן אותו. אם הוא דן בסלחנות ובחסד – אז גם הקב"ה מתנהג איתו כך.
אני מאחלת לכולנו הרבה שנים יפות של סליחה, קבלה עצמית ואהבה ענקית לעצמינו.
איכשהו נראה לי שכמנקים את כל השכבות, זה הבסיס האמיתי למיניות שלמה ומודעת, לזוגיות אמיצה ולהורות נפלאה.
אוהבת אתכן עד השמים ובחזרה ומאחלת לכן רק טוב.
שנה מלאה בכל מה שתבקשנה לעצמכן,
גילי
